שירי מימון עלתה על במת אמפי קיסריה – והראתה שהיא פשוט דיוות הנשמה של ישראל
עם קול עצום, מנעד רחב, כריזמה של דיווה ויכולת לנוע בין עולמות מוזיקליים שונים, הזמרת האהובה הזכירה למה היא נחשבת לאחת הזמרות המרשימות ביותר במדינה. אלא שדווקא כשהביצוע כל כך גדול, קשה שלא לשים לב שהשירים החדשים שלה עדיין לא תמיד מצליחים לעבור את מבחן הקהל. מימון צריכה לזכור שהיא כבר בנתה לעצמה מקום משלה, והיא ממש לא צריכה להיות וויטני יוסטון – אלא פשוט היא עצמה: זמרת עם קול, נשמה ומקצוענות שיכולה להחזיק את הקהל בכף ידה
יש משהו כמעט קולנועי בסיפור של שירי מימון. הילדה שעמדה מול המראה וחלמה להיות וויטני יוסטון גדלה להיות דיוות הנשמה של ישראל. לא דיווה במובן המנוכר והמתנשא, אלא במובן הישן והטוב: אישה שעולה על במה, פותחת את הפה ומזכירה לכולם למה התאהבנו מלכתחילה במוזיקה.
בהופעה שלה אמש (שבת) באמפי קיסריה, נדמה שהזמן עצר מלכת, ובו בזמן הקריירה שלה כולה נפרשת לנגד העיניים. מהפריצה ב"כוכב נולד", דרך ההצלחה באירוויזיון והכניסה ללב הקהל הישראלי עד לליהוק למחזמר "שיקגו" בברודווי – כל התחנות האלה לקחו חלק בתוכנית האמנותית של המופע, לא כמסע נוסטלגי בלבד, אלא כתזכורת לדרך שעשתה זמרת שהצליחה להפוך כישרון יוצא דופן לנוכחות בימתית של ממש. ואז מגיעים השירים שמימון ביצעה בהופעה, שהבהירו עד כמה קשה להכניס את מימון למשבצת מוזיקלית אחת. בין "השקט שנשאר", "אהבה קטנה", "אוויר", "חלק ממך" ו"ככה פשוט" ועד "כשהלכת" ו"נשימה", נבנה פסיפס של פופ ישראלי, בלדות גדולות, רגעים דרמטיים ושירים שמבקשים מהקול להוביל את הרגש. החיבור בין החומרים השונים מאפשר לה לנוע בין אינטימיות והתפרצות, בין רוך ועוצמה, ובין פופ נגיש להגשה שמושפעת ממסורת הדיוות הגדולות.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
זהו אחד היתרונות הבולטים ביותר שלה: המנעד הרחב אינו מתבטא רק במספר התווים שהיא מסוגלת להגיע אליהם, אלא גם במנעד הרגשי והסגנוני. מימון יכולה להישמע פגיעה ומדויקת ברגע אחד, ובמשנהו למלא את האמפי בקול גדול, כמעט תיאטרלי. היא יודעת לתת לשיר מרחב לנשום, ואז להרים אותו לשיא. לא כל זמרת עם קול גדול יודעת גם לשלוט בעוצמה שלו, ולא כל מי שיודעת לבצע בלדה מרגשת יכולה להחזיק מופע שלם בלי להישען על אותו טריק שוב ושוב. מימון, ברגעים הטובים שלה, מצליחה לעשות את שניהם.
יש משהו מרשים במיוחד במעבר בין שירים שהפכו לחלק מהזיכרון המוזיקלי של הקהל ובין חומרים שמציגים צדדים אחרים שלה. "השקט שנשאר", אחד מהשירים המזוהים ביותר איתה, הוא הרבה יותר מעוד תחנה ברשימה: הוא תזכורת לרגע שבו הקול שלה הפך לנכס לאומי קטן, כשהגיע אל המקום הרביעי והמכובד באירוויזיון 2005. "אהבה קטנה", למשל, החזיר את הקהל אל הפופ הישראלי המוכר והאהוב, ואילו השירים האחרים אפשרו לה להרחיב את גבולות הערב ולשחק עם צבעים מוזיקליים ורגשיים שונים.
אבל הכוח של מימון אינו מסתכם בקול. היא מסתכלת על הקהל ונהנית לראות אותו נהנה. היא קוראת את האנרגיה באולם, מרימה אותו ומחזיקה אותו, וכל זאת מבלי לתת למופע להפוך למפגן יכולות מנוכר. יש בה גוד וייבס שאינם מרגישים מאולצים, אלא נובעים מהנאה אמיתית מהבמה ומהאנשים שמולה, וכשהמבט שלה נודד אל משפחתה שבקהל, מתגלה לרגע משהו אחר: מתחת לפאסון ולמקצוענות, נמצאת אישה שמבקשת לחלוק את ההצלחה עם האנשים שלה. הרגעים האלה הופכים את הדיווה הגדולה לאנושית, ואת המופע הגדול למפגש שיש בו גם אינטימיות אמיתית.
ובכל זאת, דווקא מתוך ההערכה ליכולות שלה, אי אפשר להתעלם מהחולשה של חלק מהשירים החדשים יותר של מימון. הם מתקשים להותיר חותם, ולעיתים נשמעים כאילו הם חולקים את אותה תבנית מוזיקלית: הפקה מלוטשת, בנייה צפויה ואווירה דומה, אבל לא תמיד מספיק אופי או פזמון שנשאר בראש. כשהם ניצבים לצד שירים שכבר הוכיחו את כוחם, הפער מורגש. הבעיה אינה בביצוע, אלא בחומר עצמו. וזו נקודת התורפה המרכזית: שירי מימון לא צריכה עוד הוכחה שהיא זמרת מצוינת – היא צריכה שירים שיצליחו להפתיע את הקהל מחדש, להרחיב את העולם המוזיקלי שלה ולתת לקול העצום שלה חומר ראוי באמת. לא עוד שיר שמאפשר לה להפגין יכולות, אלא שיר שאי אפשר לדמיין מישהי אחרת שרה אותו. כזה שיהפוך לנכס בקריירה שלה, ולא רק לעוד רגע מוצלח בהופעה. כריזמה יכולה להרים שיר, אבל היא לא יכולה לבדה להפוך אותו ללהיט. לפעמים נדמה כי הביצוע של מימון עושה את העבודה שהלחן והכתיבה היו צריכים לעשות בעצמם, וככל שהמבצעת גדולה יותר, כך בולט יותר אם החומר אותו היא מבצעת אינו מגיע לאותו גובה.
מנגד, האירוח של איתי לוי לביצוע של "נשימה" הוסיף למופע רגע של חיבור אמיתי. מעבר למפגש המוזיקלי בין שני קולות ואישיויות שונים, בלטה על הבמה החברות ביניהם – במבטים, בחיוכים ובטבעיות שבה חלקו את הרגע. זו לא הייתה רק הופעת אורח, אלא מפגש בין שני אמנים שנהנים באמת זה מחברתו של זה, והכימיה הזאת עברה גם אל הקהל.
אי אפשר לצאת מאמפי קיסריה מבלי להתרשם מהאמנית שעל הבמה. זו לא כוכבת ריאליטי לשעבר, לא נציגת אירוויזיון ולא שחקנית שהגיעה לברודווי, אלא זמרת עם זהות בימתית ברורה, נוכחות נדירה ויכולת לנוע בין סגנונות, תקופות ורגשות – מבלי לאבד את עצמה בדרך. שירי מימון היא לא וויטני יוסטון הישראלית, וגם לא צריכה להיות כזו. זה בסדר גמור. היא כבר בנתה לעצמה מקום משלה. יש לה את הקול, את הנשמה, את המקצוענות ואת היכולת להחזיק קהל גדול בכף ידה.
עכשיו נשאר לה למצוא את השירים שידביקו את הקהל לא רק לכיסאות בקיסריה, אלא גם לאוזניות, לרדיו ולזיכרון. כי דיווה גדולה היא לא רק מי שיודעת להפוך כל שיר לרגע בימתי, אלא גם מי שיש לה שיר אחד שגורם לעולם לעצור – וכשהיא בשיאה, מימון מצליחה לעשות את זה ללא כל בעיה.