"התותחים רעמו והמוזות שתקו": המוזיקאית שפותחת הכול על המלחמה, הילדים והאלבום שהחזיר אותה לחיים

"הלב הוא משאבה", אלבומה החדש של אור אדרי, אותו שחררה לאחרונה לאוויר העולם, הוא לא עוד אלבום של זמרת ישראלית – זה אלבום של מוזיקאית שכבר כמעט שני עשורים מהווה את עמוד השדרה של סצנת המוזיקה הישראלית, בין אם כבסיסטית של שמות כמו שלמה ארצי, אסף אמדורסקי ויובל מנדלסון; כמפיקה מוזיקלית מבוקשת (שרון רוטר ויפעת נץ הן רק כמה מהשמות איתן עבדה) וחצי מהצמד "ריו", שאפילו חימם את טיים אימפלה כשאלה הופיעו בישראל בשנת 2016.

"החלום הגדול שלי הוא פשוט להמשיך ולגדול בתוך העולם שיצרתי לעצמי, ושהיצירה שלי תגיע לכמה שיותר אנשים", היא אומרת בריאיון מיוחד לרשת 13 לרגל צאת האלבום, אותו היא תשיק ב-11 בדצמבר במועדון הלבונטין 7 בתל אביב. "אין פה מספיק דרים-פופ פסיכדלי. בא לי להרים סצנה ענקית של זה, כי בעולם הגדול יש את זה".

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• רגע ההכרעה הגיע: האם ישראל תודח מאירוויזיון 2026?

• עם הרבה הומור, דמיון ושפיץ ביקורתי, ההצגה הזו מוכיחה שבשוליים יכול להיות הכי כיף שיש

• "חונכתי באובססיביות לשרוד, כולל להצניע כל סממן יהודי"

אחד השירים הבולטים ביותר באלבומה השלישי של אדרי הוא "איש לא יחליף אותי", מחווה ליובל מנדלסון, איתו היא מנגנת כבר שנים. "הוא פאנקיסט, איש חינוך משפיע איכותי בצפיפות גבוהה, חוכמה ורוקנ'רול טהור, עם הרבה הומור ובלי יותר מדי סרטים – חוץ מאלה שבהם הוא שיחק. הוא גם חבר נפלא", היא אומרת.

השיר מלווה בקליפ אנימציה מושקע אותו היא איירה בעצמה, כשאת האנימציה שבו יצרה חברתה הטובה, רויטל רטיג. "היא הגשימה לי חלום של ילדת קומיקס שציירה שטויות כל החיים ונתנה להן חיים ואופי", סיפרה אדרי בת ה-42. "בהחלטה ספונטנית ביום צאת האלבום, הזנקנו את עצמנו לשלושה ימים ארוכים במרפסת שלי, אני עם מחברת גדולה והרים של טושים של הילדים שלי, והיא עם אייפד עם תוכנת הנפשה. אני מציירת פריימים במרץ והיא סורקת ומביימת את הקשקושים שלי כמו שחקנים".

"לאט-לאט ההלם השתחרר"

את "אל תעיר", אחד משירי האלבום, כתבה אדרי לפני כשנתיים, בשיא המלחמה. עבורה זו הייתה תקופה שבה היא ישנה חלק גדול מהיממה והסתגרה בבית מרוב פחד. כשנשאלה מה גרם לה לצאת מהמיטה ולחזור ליצור, השיבה: "לפעמים כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות קצת. התקופות האלה מתרוקנות באופן טבעי מעבודה על הבמה. פתאום אין התקהלויות ואין אווירה, ואני רוצה רק להיות עם הילדים ובעלי ולראות שכולנו בסדר".

מה עזר לך לעשות את החזרה הזו?
"כל האמנים נרתמו להתנדב, לחיילים, למפונים, לכל מי שצריך קצת אור בתוך החושך, ואני תמיד שמחה לצאת עם האמנים האלה וללוות אותם בבס וקולות – וזה מה שהזרים לי את הדם בחזרה והחליק את החזרה לשגרה ביותר עדינות. לאט-לאט ההלם השתחרר, אז עשיתי פאוזה על האלבום והשתתפתי בפרויקטים מוזיקליים יפים שקשורים למלחמה, ועזרו גם לי וגם למפונים".

אדרי נשואה לדני שניידרמן, בסיסט נחשב שעובד עם נועה קירל, סאבלימינל, מתיסיהו ועוד. איך זה עובד כששני מוזיקאים חיים בבית אחד עם שני ילדים? האמת, פשוט הרבה יותר ממש שנדמה לכם: "הכרנו בשנת 2007. הוא לקח אותי לראות אותו מנגן בהופעה, ונפלתי ממנו. במרוצת השנים נפגשנו שוב, אני כקלידנית והוא כבסיסט בלהקה של רוני דואני. שם הבנתי שאני צריכה לקבל ממנו כמה שיעורים. ה'שיעור' שקיבלתי הגיע רק ב-2016. בכל זאת, מדובר בנגן עסוק".

יש ביניכם תחרות?
"ממש לא. בחופשות הלידה שלי הוא אפילו יצא להחליף אותי בהפקות, ובתמורה אני תורמת להפקות שלו את הקול שלי או נגינת קלידים".

הילדים של השניים, בני 6 ו-7, חיים בצורה לא סטנדרטית. "אנחנו משתדלים לשלב אותם בעולם הקסום הזה כמה שאפשר, הם אפילו באים איתנו לתחנות רדיו והופעות. אדם, הבכור שלנו, אפילו פותח בקולו את 'המסע בדם', האלבום האחרון של יובל מנדלסון והמסע לפולין. אבל כחלק משמירה על שגרת ילדות בריאה, אנחנו משתדלים שהם תמיד ילכו לישון בזמן של ילדים. יש לנו הורים מאוד תומכים, סבים וסבתות מהסרטים, שנמצאים פה לפחות פעמיים בשבוע, כשההופעות של דני ושלי מתנגשות".

אדרי גדלה בערד, ובתחילת הדרך לא היו לה קשרים בתעשייה. כשקיבלה את ההחלטה לעזוב הכול ולברוח למוזיקה, היא הייתה צעירה מאוד ודלת השכלה וידע מבחינה מוזיקלית. "אני עתודאית, הנדסאית אדריכלות, והצעד שלי היה נראה משונה לסביבה שלי", הודתה. "סמכתי על האוטודידקטיות והסיזיפיות שלי שיובילו אותי לחלום שלי, שהוא להתפרנס מנגינת בס".

את מרגישה שהגעת למקום שרצית להגיע אליו?
"בשלב הזה, אני מרגישה שהשגתי הרבה יותר מחלום הבסיס שהיה לי בתחילת הדרך, כשהייתי צעירה בת 22 שהגיעה מערד לתל אביב באמצע שירותה הצבא כקצינה. לא ידעתי שאני יכולה לשיר, לא חשבתי על כתיבה והלחנה, ובטח לא חשבתי על הפקה מוזיקלית. אלה דברים שקרו לי תוך כדי תנועה, ועם הרבה נדיבות של כל מי שנענה לסקרנותי ושהסכים להראות לי מה הוא עושה ואיך".