"המציאות הישראלית הנוכחית חלחלה לפרויקטים מוזיקליים שעשיתי"
רגע לפני שיונתן לוי עולה לבמת פסטיבל הג'אז הבינלאומי בירושלים, הוא סיפר בריאיון מיוחד לרשת 13 על תהליך הפקת אלבומו החדש עם אחד מחבריו הקרובים ("בלעדיו האלבום היה נשמע אחרת לגמרי"), על העבודה לצד כמה מהשמות הכי בולטים בסצנת המוזיקה הישראלית וגם מגלה למה המופע המתקרב יהיה שונה מהאלבום עצמו: "הופעה היא מקום שבו המוזיקה יכולה להשתנות"
הוא עבד עם כמה מהשמות הכי בכירים בישראל (מעידן רייכל ויהודית רביץ עד מוש בן ארי, אביתר בנאי וקורין אלאל), היה אחד ממייסדי להקת איזבו, לקח חלק בהרכבים שונים נוספים ואף הופיע בפסטיבלים רבים ברחבי העולם. כעת, רגע לפני שהוא עולה ביום רביעי הקרוב לבמת פסטיבל הג'אז הבינלאומי ירושלים (שיתקיים השבוע בימים שלישי-חמישי) כדי להשיק את אלבומו החדש "Farewell Metro Boy", אותו הפיק מוזיקלית חברו הטוב ניתאי הרשקוביץ, יונתן לוי העניק לרשת 13 ריאיון מיוחד על הפעם הראשונה שבה הוא יחשוף את עצמו לבדו בפני קהל, דבר מרגש ומפחיד במיוחד עבורו.
בריאיון המיוחד, סיפר לוי על העבודה עם הרשקוביץ כמפיק מוזיקלי ("אם לא הוא, האלבום היה נשמע אחרת לגמרי"), ההחלטה לשחרר אלבום אינסטרומנטלי ("כל אחד יכול לקחת את הקטעים למקום אחר") ומשתף גם באנטישמיות שחווה ("היו מקרים של ביטולים").
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
כאמור, במשך שנים, עבד לוי עם כמה משמות הגדולים בישראל, בין כנגן או כמפיק, וכעת הוא עובר לקדמת הבמה: "זו תחושה מאוד מיוחדת, אבל גם מאוד חשופה. במשך שנים הייתי חלק מחזונות של אמנים אחרים, זה תפקיד שאני מאוד אוהב כי יש משהו יפה בלתמוך במוזיקה של מישהו אחר ולעזור לה לקבל צורה. כשאתה מוציא אלבום סולו, במיוחד ממקום כל כך אישי, זה לעמוד בפרונט בלי פילטרים. הבנתי איך צריך לעמוד מאחורי משהו באופן מלא מבלי לנסות לרצות אף אחד ומבלי לחשוב יותר מדי על ההגדרות, פשוט לתת למוזיקה לדבר".
הוא הוסיף: "יש דמיון גדול במוזיקה שתמיד נשארת עבודה של הקשבה ותקשורת, לא משנה אם אתה מנגן עבור אמן אחר או לעצמך. גם באלבום סולו אתה עובד עם אנשים, מגיב לאנרגיה בחדר, לומד לשחרר שליטה ולהיות פתוח למה שקורה, אבל ההבדל המרכזי הוא מידת החשיפה - כשאתה חלק מפרויקט של מישהו אחר, אתה יכול להתחבא קצת בתוך התפקיד שלך, כנגן, מפיק או מעבד. באלבום סולו אין לך באמת איפה להתחבא. כל החלטה, צליל ושקט מרגישים הרבה יותר אישיים".
באופן טבעי, אי אפשר שלא להתייחס לעבודה של לוי עם הרשקוביץ - ולתהות אם החברות ביניהם השפיעה על התוצר הסופי. "אני חושב שהחברות בינינו היא חלק בלתי נפרד מהצליל של האלבום. כשאתה עובד עם מישהו שאתה סומך עליו באמת, אתה מרשה לעצמך להיות הרבה יותר פתוח והרבה פחות מחושב", הוא משתף, "היו רגעים באולפן שלא היינו צריכים לדבר יותר מדי, כי פשוט הבנו אחד את השני בצורה מאוד אינטואיטיבית וידענו לאן המוזיקה צריכה ללכת. הוא יודע להקשיב בצורה נדירה, לא רק למה שאתה מנגן, אלא גם למה שאתה מנסה להגיד מתחת לצלילים".
לדבריו של לוי, בזכות ההיכרות האישית בין השניים, הוא ידע בדיוק מתי כדאי או לא כדאי לו להעמיק את החשיפה בכתיבה שלו: "הוא ידע בדיוק מתי לתת לדברים להישאר חשופים ופשוטים ומתי לדחוף אותי למקומות שלא הייתי מגיע אליהם לבד. אני בטוח שאם היינו רק שותפים מקצועיים, האלבום הזה היה נשמע אחרת לגמרי. אולי הוא עדיין היה טוב, אבל פחות אישי, פחות אמיץ". הוא הוסיף גם כי האלבום מהווה סיכום של שנים רבות: "שנים של הקשבה, נגינה, נסיעות, הופעות ומפגשים אנושיים. יש בו גם את כל ההשפעות שספגתי לאורך הדרך, וגם ניסיון להבין מה הקול האישי שלי בתוך זה".
"Farewell Metro Boy" הוא אלבום אינסטרומנטלי, דבר שבימינו הוא לא עניין של מה בכך, למרות שהוא נפוץ יותר בקהילת הג'אז. "אני אוהב את העובדה שמוזיקה אינסטרומנטלית משאירה מקום לדמיון של המאזין, כך שכל אחד יכול לקחת את הקטעים למקום אחר לגמרי לפי החיים והעולם הפנימי שלו. במובן הזה, זו מוזיקה שמנהלת דיאלוג מאוד פתוח עם מי שמקשיב לה", הסביר, "ברור שיש בזה סוג של סיכון, אנחנו חיים בתקופה מהירה מאוד והרבה פעמים מחפשים שיר שייתן מסר מיידי או פזמון שאפשר להיאחז בו. מוזיקה אינסטרומנטלית דורשת לפעמים הקשבה קצת אחרת, יותר סבלנות ויותר להיכנס לאווירה. מבחינתי, זו לא מוזיקה 'בלי מילים', אלא מוזיקה שבה המאזין משלים בעצמו את הסיפור".
בעיני לוי, הייחודיות של האלבום החדש הוא הניסיון שלא למהר להגדיר את עצמו: "הוא מושפע מג'אז, מוזיקה קלאסית, קצת אלתור, אמביינט ומוזיקה ישראלית - אבל לא מנסה להיכנס בצורה ברורה לקטגוריה אחת. גם מבחינת הסאונד, יש בו משהו מאוד חשוף ולא מתאמץ, לא ניסינו לייפות או להעמיס, היה לנו חשוב להשאיר מקום לאוויר, לטעויות קטנות, לאנושיות של הנגינה. אני חושב שבנוף שיש בו הרבה דברים מכוונים להיות מיידיים או מושלמים מאוד, זה קצת רדיקלי לתת למוזיקה פשוט להיות".
כחלק מעבודתו, לוי הופיע לא מעט ברחבי העולם עם פרויקטים אחרים. מאז פרצה מלחמת "חרבות ברזל", הוא חווה אנטי-ישראליות בשל מוצאו: "בפרויקטים אחרים שעשיתי, הרגשתי שהמציאות הישראלית הנוכחית מחלחלת עמוק גם לעולם המוזיקה. היו מקרים של ביטולים, חוסר ודאות או רגישות גדולה יותר סביב עצם היותי ישראלי, גם ללא קשר למוזיקה עצמה". מצד שני, הוא מספר, הדבר לא קרה בקרב רוב הקהל: "היו גם הרבה רגעים מאוד אנושיים ומחזקים. אנשים שבאו מתוך רצון אמיתי להקשיב, להתחבר ולתמוך. אני חושב שכשעולים לבמה, המוזיקה מצליחה לייצר שפה אחרת. ברגעים הכי טובים שלה היא עוקפת את הרעש שמסביב ומחזירה את המפגש למקום אנושי ופשוט".
עד כמה אתה מרגיש נתת מעצמך בתוך האלבום?
"יש דמיון גדול במוזיקה שתמיד נשארת עבודה של הקשבה ותקשורת, לא משנה אם אתה מנגן עבור אמן אחר או לעצמך. גם באלבום סולו אתה עדיין עובד עם אנשים, מגיב לאנרגיה בחדר, לומד לשחרר שליטה ולהיות פתוח למה שקורה. אבל ההבדל המרכזי הוא מידת החשיפה - כשאתה חלק מפרויקט של מישהו אחר אתה יכול להתחבא קצת בתוך התפקיד שלך, כנגן, מפיק או מעבד. באלבום סולו אין באמת איפה להתחבא, כל החלטה, צליל ושקט מרגישים הרבה יותר אישיים".
מעבר למופע שמתוכנן לו בפסטיבל, לוי מתכנן להעלות גם במופע השקה חגיגי לצאת האלבום. "זה רגע מרגש במיוחד עבוריף כי המוזיקה באמת תתעורר לחיים על הבמה - וסוף-סוף החומרים ייצאו מהאולפן ומהעולם הפרטי שלי ויפגשו אנשים בזמן אמת. זה מרגש, אבל מגיע גם עם אחריות מאוד גדולה", סיפר, ושיתף גם מה הוא מתכנן לקראת הפסטיבל המתקרב. "המופע הזה בנוי סביב האלבום, אבל הוא לא ניסיון לשחזר אותו אחד לאחד. מבחינתי, הופעה היא מקום שבו המוזיקה יכולה להשתנות, אפשר לקחת סיכונים ולנשום אחרת. יהיו שם רגעים מאוד אינטימיים לצד רגעים יותר פתוחים ואנרגטיים. אני מגיע עם הרכב שאני מאוד אוהב וסומך עליו, וזה מאפשר לנו להיות קשובים אחד לשני בזמן אמת, ולא רק לבצע חומר. אני מקווה שהקהל ירגיש שהוא לא הגיע לעוד מופע, אלא ממש נכנס למסע, חוויה שיש בה מקום לשקט, אלתור ורגש".