אחרי שכבש את פארק הירקון, פאר טסי כבר לא צריך להוכיח כלום
במשך שנים הוא סומן כזמר ים תיכוני של להיט אחד, אבל ההופעה שלו אמש הוכיחה עד כמה הדרך הארוכה שעשה הזמר הייתה יוצאת דופן. בין רגעים אינטימיים, אורח מפתיע, שירים שהפכו לפסקול של דור שלם והמון רגש לא מווסת, פאר טסי הזכיר למה הוא הפך לאחד האמנים הגדולים בישראל
למרות שתחילת ההופעה של פאר טסי אמש (חמישי) התעכבה כמעט בשעה, ולמרות שהרגליים כבר התחילו לכאוב, ולא רק שלי, אלא של כמעט כל מי שעמד סביבי, רגע לפני שהסבלנות של הקהל החלה להישחק, הוא עלה לבמה.
הוא לא פתח עם שיר חימום, וגם לא עם פתיחה שנועדה לבחון את מצב הרוח של הקהל, אלא ישר עם "היא לא יודעת למה". בעיניי זו הייתה בחירה שאמרה לא מעט על המקום שבו טסי נמצא היום. הוא כבר לא מנסה לכבוש את הקהל בהדרגה - הוא יודע בדיוק מי עומד מולו, ויודע בדיוק מה הוא שווה.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
לכל המצקצקים שהגיעו לבדוק אם הקול שלו מחזיק גם מחוץ לאולפן, קיבלתם תשובה כמעט מיידית. טסי נשמע מעולה. הוא לא רק מדויק, הוא גם מצליח להעביר רגש ולאלתר גם כשהוא עומד מול עשרות אלפי אנשים, ורואים עליו עד כמה שהוא נרגש. יש זמרים שהאולפן עושה איתם חסד, אבל במקרה של פאר טסי נדמה שהבמה דווקא מחמיאה לו יותר.
גם הלהקה שליוותה אותו לאורך הערב הייתה חלק משמעותי מהקסם. מדובר בחבורה צעירה ומלאת אנרגיה, אבל יותר מהכול היה אפשר לראות שהם פשוט ממש נהנים להיות שם. שום דבר לא הרגיש מאולץ או מחושב מדי. אחד הרגעים המפתיעים היה דווקא נוכחותה של נגנית המפוחית, שהוסיפה שכבת צבע וייחודיות שלא רואים בדרך כלל בהופעות בסדר גודל כזה.
ואז הגיע "מלודי". קשה להסביר מה בדיוק יש בשיר הזה, אבל הוא מצליח לגעת במקום עמוק במיוחד. זה לא רק שיר אהבה, אלא אחד מאותם שירים נדירים שכל אדם מצליח למצוא בהם את הסיפור הפרטי שלו. אפשר היה לראות את זה לא רק על הבמה, אלא גם על הפנים של האנשים מסביב. לרגע אחד נדמה היה שכל אחד שר לעצמו, ובו בזמן יחד עם אלפי אנשים נוספים.
הרגע המטלטל ביותר הגיע במהלך השיר "חורף בחלון". מתוך הקהל הונפו דגלים ועליהם תמונות של חיילים שנפלו במלחמה. טסי הבחין בהם, ביקש שיזרקו לו אותם בזה אחר זה לבמה, והתעכב על כל אחד מהם בנפרד, כיוון אותם אל המצלמות. הוא נתן לרגע הזה מקום. אולי בגלל זה הוא גם בכה, לא פעם אחת ולא ברגע מתוכנן, אבל לפחות שלוש פעמים במהלך הערב עיניו של טסי נצצו.
אפשר להיות ציניים לגבי לא מעט דברים בעולם המוזיקה, אבל קשה להישאר ציני מול רגש שנראה אמיתי לחלוטין. אם זה לא הספיק, אז הגיעה גם ההפתעה הגדולה של הערב - חנן בן ארי עלה לבמה. השניים ביצעו יחד את "הלוואי", שמתוכו בלט מאוד המשפט "זה לא נורמלי שפצצות נופלות פה". זהו שיר שמצליח איכשהו להחזיק בתוכו גם כאב וגם תקווה. אחר כך הגיעו גם "38" של טסי ו"חוץ מכדורגל" של בן ארי. זה לא הרגיש כמו אירוח שנועד לייצר כותרות או סרטונים לרשתות החברתיות. זה הרגיש כמו שני מוזיקאים שנהנים מאוד לשיר יחד, והקהל הרגיש את זה.
אחד הרגעים היפים של הערב הגיע כשפאר עצר את הלהקה ושאל את הקהל מה הוא רוצה לשמוע. זה לא הרגיש כמו גימיק שנועד לייצר אינטראקציה או להתחנף לקהל, אלא הרגיש כמו שיחה אמיתית. למעשה, לאורך כל ההופעה היה נדמה שטסי עדיין מתקשה לעכל את המקום שאליו הגיע. ההודיה שלו לקהל לא נשמעה כמו טקסט קבוע, אלא כמו הכרת תודה כנה של אדם שמבין בדיוק מה הוא קיבל.
כשטסי שר את "עוף מוזר", קשה היה שלא לחשוב על המסלול שעבר. במשך שנים הוא נתפס בעיני רבים כעוד זמר ים תיכוני שמחפש את הפריצה הגדולה. גם אחרי "דרך השלום", אחד הלהיטים הגדולים של העשור הקודם, היו מי שסברו שהוא עלול להישאר מזוהה עם שיר אחד בלבד. במקום זאת, הוא בחר בדרך אחרת. הוא הרחיב את הגבולות המוזיקליים שלו, לקח סיכונים אמנותיים, ובאמצעות פרויקט "רדיו שטח" הצליח להפוך מזמר מצליח לאמן בעל זהות ברורה וקול ייחודי. בשנים האחרונות הוא השלים את אחד השינויים המעניינים במוזיקה הישראלית, מאמן שלא תמיד לקחו ברצינות, ליוצר שגם הקהל, גם התעשייה וגם המבקרים כבר מתקשים להתווכח עם מקומו, ואולי גם כבר לא כל כך רוצים.
כשעשרות אלפי אנשים שרו איתו את המילים של "עוף מוזר" בסוף הלילה, התחושה הייתה חזקה. זה כבר מזמן לא סיפור של זמר שהצליח לייצר כמה להיטים גדולים, זה סיפור על אמן שבנה את עצמו מחדש, פעם אחר פעם, עד שהפך לאחד הקולות החשובים והאהובים במוזיקה הישראלית. וכן, בדיעבד, גם שעה של המתנה הייתה מחיר די קטן לשלם בשביל זה.
