לאונרד כהן היה דמות מיתית ו"עוף מוזר". עשור אחרי מותו, ראוי להבין למה
סמלים יהודיים, דטרמיניזם, ניכור, אהבה טראגית - כל אלו ועוד רדפו את יצירותיו של המוזיקאי הקנדי על פני יותר מ-50 שנה, עד למותו לפני עשור בדיוק, בגיל 82. בעוד בעולם התמודד מול בני דורו בוב דילן, פול סיימון ולו ריד על מעמד "המוזיקאי היהודי המשפיע של שנות ה-60", בישראל תמיד זכה למעמד אחר, כמעט של "אחד משלנו". אך בפועל, נדמה שיותר מתמיד, גדולתו של כהן היא התחמקותו מהגדרה ויכולתו לחרף מעל זמן, מקום או שיוך
"אני לא יכול לחשוב על עוד שיר עם מורשת שכזו", אמר ב-2022 ביוגרף הרוק אלן לייט על שירו של לאונרד כהן, "הללויה", עת ייעץ בנושא ליוצרי הדוקומנטרי "הללויה: לאונרד כהן, מסע, שיר". "כשחושבים על המנוני רוק בינלאומיים, כדוגמת 'Imagine' של ג'ון לנון ו-'Bridge Over Troubled Water' של סיימון וגרפונקל, רובנו מודעים לכך שאלו היו הצלחות מסחריות כבר כשיצאו לשוק. 'הללויה', לעומת זאת, נדחה תחילה על ידי חברת התקליטים, ואז כשלבסוף יצא ב-1984, לא עורר שום הד ציבורי".
אכן, "הללויה" הגיע למעמדו האייקוני - עם יותר מ-300 גרסאות כיסוי נכון ל-2008 - רק ב-2001, אז הופיעה הגרסה של המוזיקאי ג'ון קייל, לצד זו של רופוס וויינרייט, בלהיט האנימציה "שרק" (אם כי חובבי האלטרנטיב לא יכולים לשכוח את הביצוע הנהדר של ג'ף באקלי מ-1994). כן, העוג המצויר הוא זה שהביא את אחד השירים הידועים ביותר בהיסטוריה לתודעת הציבור הרחב. אבל הנקודה הזו היא יותר מאנקדוטה, ויותר מהסיפור הספציפי על "הללויה" - זו עדות לכוחם של שיריו של לאונרד כהן, שמנותקים מזמן, מקום או קונטקסט תרבותי, ועדיין טמועים כה עמוק ביהדות, פילוסופיה מודרנית ורוחניות. כך, צירופו של "הללויה" לסרט ילדים קומי כמו "שרק" לא מעיד על היותו שיר "זול", אלא להפך - זה שיהיה אפקטיבי לכל גיל ולכל שומע, לא משנה היכן יושמע. לציון עשור למותו בגיל 82 (שיצוין ביום שבת הקרוב), כהן עדיין נותר באותו מעמד מיתי, במיוחד במחוזותינו. זו הזדמנות להבין מדוע, וכיצד נבדל מבני דורו.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
שנות ה-60 - העשור בו פרץ המוזיקאי הקנדי לתודעה - לא היו זרות ל"סינגר-סונגרייטרים" יהודים מאמריקה שעיצבו את "תרבות הנגד" בדמותם. בין אם אמני פולק שפרצו למיינסטרים כדוגמת בוב דילן או פול סיימון, או ממציאי ז'אנרים אלטרנטיביים כמו לו ריד - שיזכו לתהילה מאוחרת. כולם, כמו כהן, נעו על הציר בין משוררים למוזיקאים, אלו שהעניקו למילים והכוונה מאחוריהן משמעות חדשה, אקטואלית. כולם גם היו ל"זרים" באופן יחסי - כבני מהגרים יהודים - לחברה האמריקאית הלבנה והשמרנית, והשתמשו בעמדת ה"משקיף מבחוץ" כדי לאותת לאומה הגדולה בעולם כי הגיע הזמן לשינוי.
ההבדל בין כהן ואלו הוא לא רק שכבת הגיל (זה היה בן 32 כשפצח בקריירה מוזיקלית, אל מול עמיתיו בני ה-20), אלא גם זרותם ליהדותם - לפחות ברמה הטקסטואלית. לאורך שנות ה-60, דילן, סיימון וריד עסקו שוב ושוב במיתוס האמריקנה והמציאות הכאוטית שממול. כהן אף הוא לא התעלם מרוח הזמנים, אך מראשית כתיבתו - קודם כמשורר/סופר ואז כמוזיקאי - דמו שיריו למעין תפילות, שירי עם עתיקים. גם אם אלו לא בהכרח התייחסו באופן ישיר ליהדות או לסמליה, תמיד דבקה בהן הרוחניות.
נסו להאזין ל-"Suzanne" מבלי לצייר בראש תמונה של סיפור מקראי, על אישה בבגדים לבנים היורדת לנהר, או ל-"So Long, Marianne" מבלי לחשוב על הפזמון החוזר וצורתו הכמעט דתית של תפילה/המנון עממי. למרות שאלו כלל נכתבו (בהתאמה) על מערכת היחסים האפלטונית של כהן עם רקדנית ממונטריאול בשם סוזאן ורדאל ועל מריאן אילן השוודית - זוגתו המיתולוגית של המוזיקאי - לא חפה מהן התחושה שמדובר במשהו גדול יותר מסיפור ספציפי. ואולי הכול כלל מתחיל בילדותו של המוזיקאי במונטריאול.
"הייתה לי ילדות מאוד משיחית. נאמר לי שאני צאצא של אהרון הכהן הגדול", אמר לימים על ילדותו בצל משפחת כהנים אורתודוקסית, ליטאית ופולנית. את אביו איבד כשהיה בן 9 בלבד. הדימויים הללו - של מיתה, סגירת מעגל, יד אלוהים, דטרמיניזם ועוד - שבו וליוו את יצירתו. "הנני, הנני - I'm Ready, My Lord", שר לצד חזנים בשיר הנושא מאלבומו האחרון "You Want It Darker", ששוחרר כשלושה שבועות לפני מותו. אם דילן ברח מיהדותו (פיזית ורעיונית) במשך שנים, עבור כהן היא הייתה לבית - חונק ומרפא - שממנו יצא ואליו ישוב.
בתפיסה הישראלית, אופן היצירה הזו עזר למוזיקאי לקבל כאן מעמד מיתי - לא זה של אמן יהודי זר שאהוב במחוזותינו, אלא לזה השווה כמעט למשורר "ארצישראלי" מודרני, נוסח מאיר אריאל או נתן זך. המעמד הזה נזקף לא מעט להגעתו של כהן לישראל בשלהי 1973, בלב מלחמת יום הכיפורים, אז יצא עם מוזיקאים מקומיים - ביניהם מתי כספי ואושיק לוי - לבדר את החיילים בחזית. החוויה הולידה את אלבומו "New Skin for the Old Ceremony", אולי יצירתו היהודית ביותר עד אותה העת, עם השירים "Who by Fire" ("מי באש"), המבוסס על קטע מתוך פיוט יום הכיפורים "ונתנה תוקף" ו-"Lover Lover Lover". השניים נותרו לנכסי צאן ברזל בתפיסה הישראלית, כשהראשון הפך למזוהה לעד עם הסיום הטראגי של סרטו של אסי דיין, "החיים על פי אגפא", ואילו השני לקלאסיקה על-זמנית, שזוכה לגרסאות כיסוי עד ימינו (המפורסמת מביניהן היא של שי צברי, בתרגומו של שלומי שבן - "אנא אנא אנא").
קל לרדד את כהן "רק" לזווית היהודית/ישראלית, וזו לא פעם עדיין פושעת בתפיסה המקומית. קל עוד יותר לחשוב כך כשנדמה כי כהן מעולם לא הגיע באמת לאותו מעמד אימתני של דילן ודומיו בתרבות הפופולרית העולמית. אין בכך להגיד שלא זכה לפופולריות - להפך, כהן הוא עדיין אחד מהמוזיקאים הנודעים ביותר שיצאו משנות ה-60 בכלל ומקנדה בפרט, אך תמיד הייתה התחושה שכאן הוא זוכה למעמד של "מוזיקאי משלנו". בפועל, כוחה של יצירתו של המוזיקאי, זו שעדיין מושכת רבים אליה מסביב לעולם, היא דווקא חוסר רצונה להגדרה אחת ויחידה - היא שייכת לכולם ולאף אחד במקביל. עשור אחרי מותו, ניתן להגיד בבטחה שלאונרד כהן היה לנביא - לעיתים בפיו בשורות טובות, לעיתים משמש כנביא זעם, המאותת על ניכור הולך וגובר. מן הראוי שנשמע לנבואותיו, גם כעת.
