מיילי סיירוס הבטיחה אלבום מועדונים אפל - וסיפקה משהו הרבה יותר מעניין
כמעט 20 שנה אחרי שביקשה להכיר את עצמה לעולם, סיירוס משילה את שם משפחתה - וחוזרת פשוט כ"מיילי". "Bass Persuades", אלבומה ה-10, מתחיל כמו לילה מלוכלך במועדון ומתגלה כאלבום אהבה מפתיע, אישי ומלא ביטחון. הוא לא תמיד יודע מה הוא רוצה להיות, אבל אולי לראשונה גם לא ממש אכפת לה
יש משהו כמעט מצחיק בכך שמיילי סיירוס בחרה לקרוא לאלבומה ה-10 "Bass Persuades", או בתרגום מאנגלית לעברית: "בס משכנע". הסינגל הראשון מתוכו, שגם נושא את שמו, בהחלט עשה את העבודה: בס כבד, סינתיסייזרים אפלים, אווירת ניו וייב מלוכלכת וקליפ לילי מכרו לנו את סיירוס בגרסת המועדון. אחרי "Something Beautiful" השאפתני והקולנועי מהשנה שעברה, נדמה היה שהיא שוב מחליפה עור ונכנסת לתקופה אלקטרונית אפלה. ואז הגיע האלבום החדש שלה, ומסרב בנימוס להיות רק זה - וזה דווקא אחד הדברים היפים בו.
"Bass Persuades" אמנם מגיע קצת יותר משנה אחרי צאת "Something Beautiful", אבל מרגיש רחוק ממנו הרבה יותר. אם האלבום הקודם הגיע עמוס בהצהרות על אמנות, קולנוע, פסיכדליה והשראה מ-"The Wall" של פינק פלויד, כאן הזמרת בת ה-33 נשמעת כאילו היא כבר קצת עייפה מהצורך להפוך כל תקליט לתזה. ב-"Aftermath" היא אפילו שרה שנמאס לה ממשוררים ומלהיות עמוקה. אחרי אלבום שלם שניסה להיות יצירת אמנות גדולה מהחיים, קשה שלא לשמוע בזה לפחות קריצה לעצמה/
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
גם השם שלה התקצר. רגע לפני ההכרזה על צאתו של האלבום, היא הורידה את שם משפתה, סיירוס, מהנוכחות המקצועית שלה ברשתות החברתיות, והפכה פשוט למיילי. כמעט 20 שנה אחרי "Meet Miley Cyrus", האלבום שבו ביקשה לראשונה מהקהל להכיר אותה מחוץ לדמות של האנה מונטנה, היא כבר לא צריכה להציג את עצמה. קשה לחשוב על טיימינג מתאים יותר לאלבום שנשמע כמו יצירה של כוכבת שכבר לא מנסה לשכנע אותנו שהיא משהו.
למרבה האירוניה, דווקא שיר הנושא עסוק מאוד בניסיון לשכנע. "Bass Persuades" הוא אחד הרגעים הכי מיידיים באלבום: סקסי, מחוספס ומעט דיסטופי. מיילי מסתכלת על חיי הלילה המודרניים ורואה את הפיתוי והריקנות שבהם - טלפונים, סמים ואנשים שמנסים להיעלם לתוך המסיבה - ולא חוששת לשאול: אם אף אחד לא זז, למה בכלל באנו? כשהיא זורקת פנימה את המשפט "Can't Stop, Won't Stop", קשה שלא לחשוב על להיט העבר שלה "We Can't Stop". אלא שב-2013, מיילי הייתה הילדה שרוקדת על השולחן. ב-2026 היא כבר מסוגלת להסתכל גם על האנשים שסביבה ולתהות מה כולנו עושים כאן.
מי שמגיע בעקבות הסינגל הזה ומצפה ל-38 דקות של אלקטרוקלאש מזיע, עלול למצוא את עצמו מאוכזב. למעשה, זו גם אחת ההסתייגויות המרכזיות שעלו בביקורות הראשונות עליו: האלבום מבטיח מועדון, ואז בורח ממנו שוב ושוב. לפעמים זה אפילו מרגיש כמו פספוס, בעיקר אחרי "Different Religion", שיתוף הפעולה המצוין שלה עם הרכב הרוק האמריקאי Model/Actriz. הוא תעשייתי, מלוכלך, אגרסיבי ומוזר בדיוק במידה הנכונה, ומיילי נשמעת בתוכו טבעית באופן כמעט מעצבן. הוא גורם לרצות לשמוע אלבום שלם שבו היא הולכת עד הסוף עם הצליל הזה - אלבום שלא קיבלנו.
אבל ככל שמתקדמים בהאזנות לאלבום, מתברר שהמועדון הוא בעיקר הדלת שדרכה נכנסים. "Bass Persuades" הוא קודם כל אלבום אהבה. כנראה שזה הדבר המפתיע בו ביותר: אחרי שנים שבהן חלק גדול מהמיתולוגיה של מיילי נבנה סביב כאוס, פרידות, עצמאות והיכולת לקנות לעצמך פרחים, היא נמצאת כרגע במקום כמעט לא אופייני לכוכבת פופ: טוב לה. בן זוגה והארוס שלה, המוזיקאי מקס מורנדו, נמצא לא רק בלב האלבום, אלא ממש בתוכו - ככותב, מפיק ונגן. "Let's Get Married" אפילו לא טורח להסתתר מאחורי מטאפורה מתוחכמת. היא רוצה להתחתן, זה הכול.
View this post on Instagram
אצל אמנית שבילתה כל כך הרבה שנים בלספר לנו שהיא לא צריכה אף אחד, דווקא הפשטות הזאת מרגישה כמו התפתחות. "Orbit" לוקח את אותו רעיון, אבל למקום יפה יותר: היא לא רוצה להחזיק באדם שהיא אוהבת, אלא לנוע סביבו, להימשך אליו ועדיין להישאר גוף בפני עצמה. מבחינה מוזיקלית הוא אחד הרגעים העשירים באלבום - יש בו פסיכדליה, מלוטרון, מוג, נבל וגוון כמעט קאנטרי בקול שלה. הוא מזכיר במידה את החופש הפרוע של "Miley Cyrus & Her Dead Petz", אבל ללא הצורך להוכיח שהיא יכולה להיות פרועה.
וזה חוזר גם מאחורי הקלעים. ב-"Aftermath" מופיע בקולות ווין קווין, סולן להקת הפליימינג ליפס, שהיה שותף מרכזי לאותה תקופה פסיכדלית בקריירה שלה. במקום לעשות מזה קאמבק נוצץ, הוא נמצא שם כמעט כמו רוח רפאים קטנה מהעבר. זו מחווה למיילי שהייתה, בתוך אלבום של מיילי שכבר לא צריכה לחזור להיות היא.
הרגע האישי ביותר בכלל מוציא אותנו מהזוגיות שלה. ב-"Innocent Ways", היא שרה לאחות צעירה שמתקשרת אליה בלילות, בוכה ונראית בדיוק כמוה. מיילי לא אישרה שהשיר נכתב על אחותה נואה סיירוס, ולכן צריך להיזהר מלהפוך פרשנות לעובדה, אבל קשה להתעלם מהחיבור - במיוחד אחרי שנים שבהן היחסים בתוך משפחתה הפכו בעצמם לסיפור תקשורתי במיוחד. במקום לספק רכילות, השיר נותן משהו הרבה יותר מעניין: מבט של אחות גדולה שכבר עברה את הכאוס ומבינה שאי אפשר להסביר למישהו צעיר ממך דברים שהוא עדיין צריך לחיות בעצמו.
נראה שהמפתח לכל האלבום נמצא דווקא ב-"Snow". מיילי חוזרת שם על המשפט "It Doesn't Get Better", משפט שנשמע תחילה כמו ייאוש מוחלט, אלא שהיא הסבירה שהכוונה הפוכה: זה לא ש"החיים לא משתפרים", אלא ש"זה לא יכול להיות טוב יותר מזה". היא תיארה את המקום שבו היא נמצאת כאושר עילאי, כזה שלא הגיע משום מקום, אלא מהגבולות שלמדה להציב לעצמה.
פתאום שם האלבום מקבל משמעות אחרת. הבס אולי משכנע אותנו להיכנס, אבל הוא לא באמת הנושא. "Bass Persuades" רחוק מלהיות אלבום מושלם. הוא קופץ בין אינדסטריאל, פסיכדליה, פופ-רוק ובלדות, ולא כל מעבר מרגיש טבעי. לפעמים השירים הכי מסקרנים בו דווקא מדגישים כמה מעניין היה יכול להיות אילו מיילי הייתה מתחייבת לסאונד אחד ומעמיקה בו. מי שקיבל מהסינגל הראשון הבטחה לאלבום מועדונים אפל, בהחלט רשאי להרגיש שעבדו עליו קצת.
אבל אולי הניסיון למצוא בו "עידן" מוזיקלי אחד מפספס את הנקודה. במשך שנים מיילי הייתה מצוינת בלהפוך כל שינוי מוזיקלי לאירוע תחפושות: כוכבת דיסני, הילדה הרעה של "Bangerz", ההיפית הפסיכדלית, זמרת הרוק של "Plastic Hearts", האישה העצמאית של "Flowers". האלבום החדש לוקח קצת מכל הנשים האלה, ולא מרגיש צורך לבחור אחת. וזה כנראה הדבר הכי משכנע בו: מיילי כבר לא צריכה להמציא את עצמה מחדש - בפעם הראשונה מזה זמן רב, נדמה שמספיק לה פשוט להיות מיילי.