פו הדב חוגג 100 - אבל למה אנו אוהבים אותו כל כך ומהי מורשתו?

כמה דמויות מצוירות אתם מכירים שהפכו לחלק כל כך בלתי נפרד מהסביבה שלנו? מיקי מאוס, באגס באני, אולי איזה מיניון חביב או סטיץ', וכמובן - פו הדב.

כן, אותו "דובון קטנטן, שמנמן וטיפשון" - שראה אור לראשונה בדיוק אתמול לפני 100 שנה, בעיתון ה"London Evening News" בערב חג המולד, ה-24 בדצמבר 1925 - הפך בכל אותן השנים שעברו מאז לחלק מכל אחד מאיתנו, מינקות ועד בגרות. בין אם הוא מרצד בטלוויזיה מול אלפי ילדים, מככב על גבי שמיכה של תינוק או שציטוט קצת קיטשי שלו הופך ויראלי בפייסבוק, לכל אחד יש את הפו שלו.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• אי אפשר להוריד ממנו את העיניים: זה אחד הסרטים הטובים של השנה
• שנה אחרי שהגיעו לראשונה לארץ: ההרכב שחוזר להופיע בישראל
• גם בלב עתיד לא מזהיר, הסרטים האלו מצליחים למצוא סיבה לחייך

יש סיבה מדוע סרטי הטראש/אימה שיצאו בשנים האחרונות מאז שפגו הזכויות המקוריות על הדמות - כדוגמת "פו הדב: דם ודבש", שהציגו את הדב החמוד כחיה רצחנית - או אפילו התמונה "שלו" עם הארכי-פדופיל ג'פרי אפשטיין ששוחררה לרשת בשבוע שעבר, נגעו לכל כך הרבה אנשים בנקודה רגישה, משל תהו מדוע מישהו לעזאזל יתעסק בחלקה הטהור ביותר של ילדותם.

ועדיין - עומדת השאלה: האם אותה דמות אייקונית היא רק מותג מקסים בימינו או שמה משהו מאותה הומאניות פשוטה מתחילת דרכו עדיין שרדה ב-2025 הציניקנית?

שורשיו של פו הדב מזמן הפכו מזמן למיתוס תרבותי בעצמם - כיצד החווה באזור הכפרי שבסאסקס שרכש הסופר הבריטי אלן אלכסנדר מילן, הלא הוא א"א מילן, הובילה אותו לכתוב סיפורים על הרפתקאותיו של בנו הצעיר, כריסטופר רובין, ובובותיו - פו (ששמו הלועזי "וויני" בכלל הגיע מהדובה הפופולרית בגן החיות של לונדון), חזרזיר, טיגר (נמיר, בתרגום העברי המקורי), איה, ארנב, קנגה, רו ועוד - ביער מאת האקרים; כיצד הלם הקרב של מילן, שליווה אותו מימי מלחמת העולם הראשונה, רדף את סיפוריו; כיצד אותו כריסטופר, ילד יצירתי ובודד, הפך לנחלת הכלל וחש ברבות השנים מנוצל על ידי אביו הפופולרי.

אך מבעד להיסטוריה הסבוכה שמלווה את ספריו, יצירותיו של מילן מאופיינות בראש ובראשונה באמונה פשוטה בחיים שלווים, נטולי דאגות, מפלט חמים מעולם שלא מכיר נאיביות שכזו. "אתם לא מסוגלים לתפוס כמה זה נפלא לא לעשות כלום", אומר פו הדב בספר הראשון מ-1926, "סתם ללכת ככה הלאה, להקשיב לכל הרחשים ולא להתרגש משום דבר". אותן אמרות שהפכו ברבות הימים למעין סיסמאות חלולות, שיאמרו על ידי כל קואצ'ר לחיים בשלב זה או אחר, שהפכו את פו למעין פילוסוף אקזיסטנציאליסטי, שרואה הרבה יותר משנוכל בכלל לדמיין - נבעו ממקום פציפיסטי, אמיתי בליבו של מילן, בלב עשור שמצידו טראומה בינלאומית אחת ומצידו השני תחילתה של אחרת.

"בעיות שצצות לא מתפתחות אף פעם לכדי ריב או מחלוקת. מקרי חירום כמעט ולא מופיעים מלכתחילה. שום דבר אינו באמת כזה גרוע", תיאר את עולמו של מילן העיתונאי קוסטיה קנדי בכתבת השער שהקדיש מגזין "לייף" לפו הדב החודש. עד כמה מפתה שזה נשמע, איזה מקום יש לרעיונות כה פרוגרסיביים, שחלילה מדמיינים עתיד טוב יותר, להתקיים בעולם כה מחולק למחנות כמו שלנו?

משרכשה חברת דיסני את זכויות הספרים ב-1961, היא לא רק הפכה את פו הדב למותג בינלאומי - זה שמגלגל מידי שנה מיליארדי דולרים ממכירות מרצ'נדייז ברחבי העולם כמעט 65 שנים אחרי - אלא גם "עידנה" את רעיונותיו הסבוכים של הדב, מסחרה אותם. לא עוד "מעניין מה האחרים עושים, ואיך זה להיות בנעליו של אחר", אלא דוב קטן, צהוב וחמוד, שמזכיר לנו אוטומטית איפה היינו כשלראשונה פגשנו בו.

ובכל זאת, גם בתוך קיומו הקפיטליסטי של פו הדב, הצליחו תוצריו לבלוט משאר יצירותיה הקלאסיות של דיסני. עם סרטים כדוגמת "הרפתקאותיו הרבות של פו הדב", "טיגר: הסרט", "פו הדב: סיפורו של פיל נפיל" ואף "כריסטופר רובין" (אחד מחידושי הלייב-אקשן של החברה שאינו מרגיש רק כפרסומת צינית למוצרים בחנות הקרובה) הציעו אווירה בקצב אחר, נינוחה יותר. לא סיפורי הרפתקה גרנדיוזיים, שירים פומפוזיים ונבלים מאיימים, אלא עולם שמרגיש באמת ובתמים מכיל - לא משנה מי אתה או מה גילך.

מלבד "פינאטס" או "המומינים", קשה למצוא ב-2025 מותג כה תמים כמו פו הדב, גם כשורשיו הטהורים נעלמו מזמן. אולי בימים טרופים אלו, כדאי לרגע לשוב ליער מאת האקרים, לבקר את החברים ולשכב על הגב.