משחק מקדים • מה חשבנו על הספר של שפרה קורנפלד?

מימי הריאליטי של שפרה קורנפלד, זוכת העונה הראשונה המהוללת של "האח הגדול", אני זוכר שני גברים משמעותיים שליוו אותה: יוסי בובליל ולאונרד כהן (צבר מהריאליטי הזה נחשב גבר?). ספרה החדש של שפרה נמצא בדיוק בין שני הקטבים האלה.

"חציו השני של הלילה", ספר הביכורים של קורנפלד, מתאר את התהוותה של קהילה חרדית בהרי ירושלים. הקהילה היא כמעט כת, המורכבת מצעירים אבודים וחולמניים שמייסדים חיים ייחודים ומחילים חוקים חדשים על דור חדש - כזה שלא מכיר שום דבר אחר.

הספר בהחלט ראוי ומעניין. כן, כן, מדובר ביצירה שמכבדת את בעליה. הבדידות, השפה הגבוהה והדיוק בבחירת המילים בהחלט מרשימים. שיבוש סיפור המעשה והרכבתו מחדש תוך הבלטת דמות אחרת בכל פרק, ללא פגיעה בסדר הכרונולוגי של הסיפור, היא ללא ספק מלאכת מחשבת שמזכירה צפייה בסרטיו הראשונים של טרנטינו וסרטיו המאוחרים של גאי ריצ'י. המבנה גורם לקורא להיות מעורב בהתרחשויות, להתחבר לכל דמות ודמות ולזכור את מקומה בתמונה הכוללת בעלילה.

יידיש, אמריקנית ויוסי בובליל

יכול להיות שהשילוב של יידיש ואנגלית-אמריקנית בכתיבת הספר, נועד לגרום לקורא בובליל לא להבין את העלילה וכך להתרחק ממנו כמו מדבורה עוקצת. אבל אם אני טועה, וקורנפלד השתמשה בטריק הלשוני רק כדי להמחיש לקורא את הווי חייהם של יהודים-אמריקנים-סטלנים על ההר, הרי שהיא רק הרחיקה את הקוראים, כיוון שהם לא הגיעו לרומן שלה כדי ללמוד שפה ואין להם זמן לעצור שלוש פעמים בכל עמוד, רק כדי לחפש את משמעות המילה בסוף הספר. עם כל הכבוד לשפרה, היא עדיין לא טולסטוי.

השימוש בשפות הללו מושך את הקוראים מחוץ ליצירה, כך שכנראה ייאלצו לבצע הפסקות רבות לקפה ואכילת וופלים לפני שייבלעו מחדש בעלילה החזקה. נכון, הסיפור חזק וקשה להפסיק לקרוא אותו, ומצד שני אין חשק לצטט שום פסקה לחברה שמנמנמת לידך. העלילה סוחבת בחלקלקות אך התובנות נבלעות בה, וקשה לשאוב אותן מהסיפור. הן אינן לעוסות מספיק בשביל הקוראים, בטח ובטח כאשר מדובר בחרדים, ירושלים ואהבה בעלילה אחת.

ואם כבר אקטואליה, למרות סגנון לאונרד כהן שבכתיבה של שפרה, ניכר כי הספר נכתב בפחד מלזעזע באמת, כך שרגשות הקורא כבר נחשפו, אך אף דמות או התרחשות לא נגעה בהם ממש. כמו מנתח שהרדים את הפציינט, חתך בבשרו היטב והגיע למקום הנכון, אך בחר שלא לגעת. הרמיזות בספר לא מספיק חזקות ומה שעולה בין השורות הוא טריוויאלי, ולכן הקורא לא מרגיש בניצחון שבהבנת המסר המתוחכם שהסופרת משאירה לו לקלוט לבד. כן, הנסתר בספר לא מספיק נסתר והגלוי מואר מדי, כך שכרגע הכתיבה של קורנפלד נוטה לכיוון הסיפורים של רם אורן.

אז קראתי את "חציו השני של הלילה" במקום לרבוץ על חוף הים בסוף השבוע, אך בהחלט הרגשתי כמשייט על גלים נעימים ורכים במהלך הקריאה. יכולתי להיעלם עם הספר בהנאה למשך כל סוף השבוע, אך עם זאת, חיפשתי להיסחף עם גלים ענקיים. העלילה העדינה לא תפסה אותי בשום רגע נתון. מצד אחד זה הפספוס של הספר, אך מהצד השני זה מה שהופך אותו לכל כך נעים עד שבא לך לקרוא אותו כל השבת.

אהבתי לראות כיצד שפרה חושפת את רגשותיה ב"האח הגדול" באופן מדוד ומעט עמום, בדיוק כמו הרגשות של הדמויות בספרה, שפשוט מתנהגות את הרגשות שלהן, בצורה יפה ואלגנטית. אז למה בכל זאת הכניסה טפטופי רגש מוצהר פה ושם? אלה טיזרים שמוליכים שולל את הקורא, גורמים לו להיפתח ולהסגר כלפיהן בטווח זמן מצומצם מדיי, ממש כמו בתוכנית ריאליטי מובחרת.

"חציו השני של הלילה", מאת שפרה קורנפלד, הוצאת זמורה ביתן, 250 עמ'.

>>> לעוד תרבות ובידור