היגיון מעוות • פרק מתוך "לא יום ולא לילה"

מה משותף לפלורידה, ניו ג'רזי, האיים הקאריביים וים המלח? הרומן החדש "לא יום ולא לילה" גולש בין זמנים ומקומות, בהנחה שסיפורו של כל אחד מאתנו הוא עולם ומלואו, ועם זאת הוא גם נקודה זעירה במארג המקשר בין כל בני האדם. הספר של פרדריק רייקן מורכב מעשרה פרקים, אשר כל אחד מהם מסופר מנקודת מבטה של דמות אחרת.

 

הספר החדש של פרדריק רייקן, מתאר את סיפורה של בוורלי רבינוביץ' שחשה ברגע של הארה כשהיא נופשת בפלורידה עם משפחתה, כשהיא מרגישה שאביה, שנרצח בשואה, נמצא בקרבת מקום. סיפורה של בוורלי משתלב בסיפורם של אנשים אחרים: סולנית צעירה של להקת רוק שאחיה שרוי בתרדמת, סוכן FBI הרודף זה 20 שנה אחרי עבריינית נמלטת, וטרינרית ממסצ'וסטס המגיעה לקיבוץ בישראל ומתאהבת ועוד דמויות.

 

הסיפור נבנה מרגעים של התגלות שבהם אנשים הנמלטים מחייהם שלהם או ממעשי אכזריות של ההיסטוריה נפגשים בדרכים חריגות ובלתי צפויות. ספרו השלישי, והראשון המתורגם לעברית של פרדריק רייקן היה מועמד לפרס של "הלוס אנג'לס טיימס" וזכה לביקורות אוהדות.

 

יום האתמול

 

"הן כאן בסביבה," אמר המדריך שלנו כששטנו לאט במעלה נהר ההוֹמוֹסַסָה, ביום חורף בהיר בשעות אחר הצהריים. בן זוגי דיוויד, בנו ג'ורדן ואני, שלושתנו בחליפות צלילה ששכרנו, שנורקלים ושאר אביזרי צלילה. נאמר לנו בוודאות שחמש פרות ים, שנשארו במקום למרות החורף, נראו כל היום מלחכות צמחי מים בעיקול הנהר

 

"תראו!" קרא ג'ורדן והצביע. בצדו השני של הנהר צפו ועלו שני ראשים דמויי כלב ים.

"כן, הנה הן עולות ובאות," אמר המדריך וכיבה את המנוע. הוא השליך עוגן מתכת קטן למים האפורים-תכלכלים.

הגענו לטַמפָּה בגלל כנס שדיוויד הוזמן להשתתף בו. שמענו על נהר ההומוססה שנמצא במרחק של שעת נסיעה צפונה - אחד המקומות הבודדים בעולם שבו אפשר לשחות עם פרות ים בטבע. ההרפתקה הזאת עוררה בי רגשות מעורבים, אבל היינו צריכים להתחשב גם בג'ורדן, נער בן שלוש-עשרה, שלאורך שלושת ימי הכנס היה משועמם וזועף נורא.

         

מכיוון שהסיבה המדויקת לדכדוך של ג'ורדן לא הייתה גלויה לעין, זקפתי אותה לחובת הסוגיה המתבקשת והגדולה יותר שנאלצנו להתמודד איתה: חצי שנה קודם לכן הודיעו לדיוויד שהוא חולה בסרטן הדם. לאחרונה חלה הפוגה במחלה, אבל רוב הסיכויים היו שההפוגה הזאת לא תימשך יותר משנה, וגם אם עדיין לא עדכָּנו את ג'ורדן בתחזית הקודרת, ראשו הקירח וגופו הצנום של אביו הבהירו היטב שמשהו מהותי השתנה. שלושת ימי הטיול האלה היו גם הפעם הראשונה שג'ורדן או אני התלווינו אל דיוויד לכנס מקצועי, ואולי זה לא היה בזבוז כסף אף על פי שרוב הזמן ג'ורדן ואני שיחקנו שש-בש בחדר שלנו במלונית בזמן שדיוויד התענה בהכנת המצגת שלו.

         

במכונית השכורה נסענו לעיר הומוססה מיד אחרי שדיוויד נשא סוף סוף את ההרצאה שלו על מגמות חדשות בדינמיקה של אוכלוסיות קיפודי ים שחורים ארוכי קוצים. בזמן הנסיעה שטחתי באוזני דיוויד את רשמַי מההרצאה, ואילו ג'ורדן הוציא את שנינו מטווח שמיעתו בעזרת הווקמן-סוני שלו. הוא היה בן שלוש-עשרה, בל נשכח. כן, איכשהו הוא הצליח להגיע בשלום לגיל הזה. אימא שלו מתה כשהוא היה בן שש, אבל הוא יצא מזה לא רע. ייחסתי את ההצלחה הזאת לאופיו הנוח והאוהב של דיוויד, ובאי-רצון זקפתי גם כמה נקודות לזכותן של שתי בחורות בנות עשרים ומשהו, ביולוגיות ימיות בראשית דרכן, שתפקידו של דיוויד בחייהן לא התמצה בהנחיית עבודת התזה שלהן. כל זה התרחש בשנים שהפרידו בין מותה של רעייתו דֶבּרה לבין פגישתנו הראשונה, כשהביא למרפאה שלי את ג'ורדן שסבל מדלקת שקדים. שלוש שנים עברו עד שהתחלנו לדון בנישואים, אבל אז התקבלה האבחנה שלו, ולכן דנו במקום זה בתוכנית שלי לאמץ את ג'ורדן במקרה שדיוויד ימות.

         

זה הנושא שהעסיק אותי כשג'ורדן קפץ לנהר. הוא חיבב אותי עכשיו, אבל תהיתי אם ימשיך לחבב אותי גם כשאהיה אימא שלו. שיערתי שכל אחת מהדוקטורנטיות האלה הייתה לו כמו אחות גדולה יותר מאשר כמו אימא, ושיערתי שאחות זו משימה הרבה יותר בטיחותית. כמו כן שיערתי שאין שום דמיון ביני לבין דברה. היא הייתה רקדנית. דיוויד סיפר לי שתעתה קשות בַּדרך בכל פעם שהתיישבה מאחורי ההגה. לפעמים נסעה לחנות לקנות חלב וחזרה הביתה רק אחרי שעה.

         

ג'ורדן שחה בשלווה אל פרת הים הקרובה וצלל מטה, כאילו הוא מתכוון לנגוס קצת מצמחי המים שבקרקעית הנהר. כשצף ועלה למעלה התקרבה אליו פרת הים הסמוכה ביותר וחיככה בו את אפה. כעבור שניות ספורות נראה שכבר התקבל כחבר חדש בעדר.

         

דיוויד נכנס למים בעקבות ג'ורדן. בזכות אותה מיומנות טבעית שג'ורדן ירש ממנו, גם הוא התקבל במהירות בין פרות הים. כעשרים דקות התבוננתי בשניהם כששחו עם הדובוניות הצפות האלה, שאחת מהן כאילו דרשה כל הזמן שדיוויד ידגדג אותה. "קדימה," אמר לי המדריך שלנו, צעיר צנום וגבוה שנראה בן עשרים ומשהו. שערו היה זהוב, עור פניו היה מחוטט מאוד, ושמתי לב שמבטו חולף שוב ושוב על פני החזה שלי.

אמרתי, "אני לא בטוחה שאני רוצה."

הוא שאל, "למה לא?"

לא עניתי. כמעט סיפרתי לו שבילדותי גרתי בכפר קטן במזרח פולין, ליד נהר הבּוּג, שלא היו בו חיות מים אבל פעם ראיתי בו איש מת צף עם הפנים למטה. אלא שהסיפור הזה היה נשמע מלודרמטי מדי. למען האמת פחדתי שפרות הים לא יקדמו אותי בברכה. שהן ירגישו בי מין אנרגיה בעייתית, או גרוע מזה - שיתברר לי שאני פוחדת מהן. כדי לספק הסבר הגיוני עברתי במוחי על כל מיני טיעונים סביבתניים נגד טיפוח קִרבה בין בני אדם לבין חיות בר, החל בסוגיות אתיות שמתייחסות לתיירות אקולוגית וכלה בסכנות הנשקפות לפרות הים האלה בגלל נכונותן לשאת את נוכחותם של בני אדם. מובן שבסופו של דבר עלה על דעתי גם שהן כבר בויתו לפני זמן רב, שהן נוחות מזג מטבען, ונוסף על כך - שמעולם לא ראיתי יצורים יפים כאלה.

         

לכן נכנסתי למים עם הציוד ששכרנו - מסכה, סנפירים, שנורקל וחליפת צלילה קטנה מדי. שחיתי לעברן, אם כי לא בקלילות כמו דיוויד או ג'ורדן, פניתי הצדה, שוב שחיתי לעברן ושוב התרחקתי, ובסוף החלטתי לשחות לעבר אחת מפרות הים שהייתה לבדה, בצד. בחירה שגויה, הבנתי די מהר. פרת הים הזאת הייתה היחידה בקבוצה שלא הראתה שום נטייה שובבית. כשהתרחקה ממני הפסקתי לשחות לעברה. התכוננתי להתמודד עם דחייה פרתית חסרת תקדים, אך למרבה המזל היא לא הסבה ממני את חרטומה עטור השפמות, אלא צפתה בי בפנים שלווים ומסתוריים. עיניה הזעירות נראו לי כמו כוכבים. היא הניחה לסנפיר הזנב שלה לשקוע עד שגופה היה אנכי כמעט. כשהסתכלתי למטה ראיתי שהזנב שלה שסוע להחריד, נחתך לכמה אונות, כמו עלה, בלהבי מנוע של סירה.

         

באורח פלא ידעתי איך לנהוג. התרחקתי מפרת הים והיא שחתה בעקבותי. חתרתי עוד קצת בעדינות, הנחתי לעצמי להחליק הלאה ולא הבטתי לאחור. כשהחיה הדביקה אותי ושחתה לצדי, המשכתי לשחות. רק אחרי שנשארה איתי כמעט דקה שלמה ואפילו חיככה בי את אפה פעם אחת, פניתי לבסוף לעברה. ראיתי צלקות נוספות על גבה, ביניהן צלקת בצורת האות Z. החיה התקרבה והצמידה את גופה הארוך אל כתפי. ואז שבה ונסוגה, צללה, עברה מתחתַי ונעלמה.

         

המדריך הסביר לנו עוד קודם שאם נישאר במקום אחד ולא ננסה לעקוב אחריהן, פרות הים יחזרו בדרך כלל כעבור כמה דקות. שחיתי במקום אחד עד שראשה צץ ליד הקבוצה המרכזית. היא נשארה רחוקה וצללה שוב כשג'ורדן שחה לעברה. לא ראיתי את ראשה עולה שוב, אף על פי שחיכיתי עשר דקות נוספות. ואז שחיתי בחזרה לסירה וחשתי שלבי מתפקע מאושר.

משכתי את עצמי במעלה סולם החבלים שהמדריך תלה על צד הסירה.

"פרת הים הזאת, את מצאת חן בעיניה," אמר.

"היא התרחקה ממני."

"היא פשוט ביישנית. ראית עליה איזשהם סימנים?"

"סימנים?"

"צלקות של מדחף," אמר והעיף שוב מבט אל חזי. תבנית התנהגותית קבועה, ככה דיוויד היה קורא לזה. חלק מנוירופיזיולוגיה מתוכנתת מראש. לטענתו, המשיכה שחש אל השנייה מבין שתי הדוקטורנטיות, בחורה עתירת חזה ששמה סטייסי בֶּנֶט, נבעה בחלקה מתופעה שנקראת "גירוי על-טבעי". בדיוק כמו הצְבָת הענקית של סרטן קְצר בטן או הזפק האדום המתנפח של פְריגַט הדוּר. אבל לדיוויד היה נוח להתעלם מהעובדה שספיחים היוצרים גירוי על-טבעי, כמו אלה המתוארים בספרי לימוד אקדמיים, מופיעים בדרך כלל אצל זכרים בלבד.

         

"אה, הסימנים האלה," אמרתי. "כן, הזנב שלה קרוע לגמרי. ויש לה גם צלקת גדולה על הגב, בצורת האות Z."

"בדיוק כמו שחשבתי," אמר. "זלדה. היא מאוד ביישנית, כמו שאמרתי."

"לכל פרות הים יש שמות?"

הוא הנהן ואמר, "במשך הזמן מכירים אותן."

"וזה כל מה שאתה עושה? לוקח אנשים לראות את פרות הים?"

"לא, גברתי," אמר.

"מה עוד?"

"אני עובד על סירות."

"אתה מכונאי?"

הוא אמר, "כן, גברתי."

"מה זה כל ה'גברתי' הזה?" שאלתי.

"מתוך נימוס."

"גדלת כאן בסביבה?"

"נולדתי וגדלתי בהומוססה." ובחיוך שובבי הוסיף, "גברתי."

"יפה מאוד," אמרתי והבטתי בתווי פניו שנראו גרמניים קצת.

"אני גם מנגן בגיטרה," אמר. "יש לנו להקה. קוראים לנו די-לוקס. כי דִי היא הסולנית והיא הקימה את הלהקה עם החבר שלה. הוא מתופף."

"וקוראים לו לוקס?" שאלתי.

הוא חייך שוב ואמר, "קוראים לו ג'רי."

ג'ורדן ודיוויד שחו לעברנו. הם היו במים כמעט שעה.

"הֵי, בוורלי, ראית אותנו?" אמר ג'ורדן כשטיפס בסולם החבלים.

אמרתי, "כן. ממש נהיית פרת ים."

"יכול להיות," אמר, כאילו הוא שוקל את האפשרות. הוא שלח יד אחורה כדי לפתוח את הרוכסן של חליפת הצלילה. עזרתי לו לקלף אותה מעל כתפיו וכרכתי מגבת סביב צווארו. הוא ענד תליון קטן, שזכה בו בקיץ שעבר במשחק סקיבּוֹל, באולם משחקי מחשב בקֵייפ מֵיי שבניו ג'רזי. הוא ורוֹקי, בתי הצעירה, פדו את כרטיסי הזכייה שלהם תמורת מדליונים עם אבן ירקרקה מלוטשת, תלויה על שרוך שחור דק. הם כינו אותן "אבני פלא" - זה היה השם המסחרי שלהן.

"ראינו ששחית," אמר ג'ורדן. "עם פרת הים שלא הייתה מוכנה להתקרב אלי ואל אבא. הזנב שלה הרוס מכל הסירות."

אמרתי, "המדריך שלנו אומר שקוראים לה זלדה. יש לה צלקת על הגב בצורת האות Z."

"ומה עם זאת שיש לה שלוש צלקות על הראש? איך קוראים לה?"

"זאת בטח ג'וּן," אמר המדריך. "והאחרות הן לָנה, קייט ופרַנסי."

"איך אתה יודע?" שאל ג'ורדן.

הוא אמר, "הייתי כאן בבוקר עם קבוצה אחרת. הן שחו ממש עד הסירה, אז יכולתי לראות את הצלקות שלהן."

"אתה יכול להבדיל ביניהן גם בלי הצלקות?" שאלתי.

"לא כל כך."

ג'ורדן אמר, "אבא," והביט בדיוויד, שטיפס בסולם. "שחינו עם לאנה, קייט ופרנסי."

"טוב לדעת," אמר דיוויד ברוך והרים את המסכה אל מצחו. הוא התחיל לגדל שפם, ולכן נראה עכשיו כמו כלב ים גדול ורטוב.

         

בנסיעה חזרה ישבתי ליד דיוויד, כרכתי את זרועי סביב כתפו וחיבקתי אותו חזק. לראשונה זה זמן רב הוא נראה רגוע, אפילו שלֵו. זיהיתי את הלך הרוח הזה שלו. כך היה גם אחרי שהפלגנו לתצפית לווייתנים בסתיו שעבר. למרות הניתוחים המדעיים הדקדקניים שערך לבתֵּי גידול בטבע ולמרות כל הביורוקרטיה האקדמית והתמרונים הפוליטיים שנחשף להם, הצליח דיוויד לשמר איכשהו את אהבתו הבסיסית לטבע. אני איבדתי אותה מזמן, היא נעקרה מתוכי בשנות העשרים לחיי, בבית הספר לרפואה, כשלימדו אותי לזהות את הזוועות הרבות שהטבע מסוגל לעולל. בשלב מאוחר יותר הבנתי שזו בעיה לא קטנה, ואולי קיוויתי להירפא ממנה באמצעות ההתאהבות בדיוויד. אבל בשלוש השנים שעברו מאז פגישתנו לא נרפאתי במיוחד וגם לא התרככתי. ובחודשים שחלפו מאז האבחנה של דיוויד הרגשתי לא פעם, אפילו יותר ממנו, שאני רוצה להפסיק לנסות.

 

כשחזרנו לחנות הצלילה, המדריך האמיץ שלנו נתן לי עלון פרסומת להופעה שלו בערב באיזה פאב מקומי. הודיתי לו, קיפלתי את העלון ותחבתי אותו לכיס. רציתי להגיד לו שיש תרופות לחטטת הקשה שלו, אבל לא אמרתי כלום. זה לא נראה לי הולם.

         

אכלנו פיצה ואחר כך חזרנו לחדר במלונית. התוכנית הייתה לקום בשש בבוקר, לנסוע בחזרה לטמפה ולעלות על טיסה לניוארק בתשע וחצי. עשיתי כמה שיחות טלפון - בדקתי את המענה הקולי שלי, התקשרתי לשני מטופלים, ואחר כך התקשרתי לג'ניפר ורוקי, הבנות שלי. רוקי זה קיצור של רוקסן - שֵם שאהבתי פעם, אלוהים יודע למה. כצפוי, ענה לי המשיבון. השארתי את מספר הטלפון שלנו במלונית. אמרתי ששחינו היום עם פרות ים ואני נמצאת בעיר שנקראת הומוססה. ביקשתי שיתקשרו אלי אם אחת מהן תגיע הביתה לפני עשר בלילה.

         

כמנהגנו בקודש בערבים האלה, התיישבנו ג'ורדן ואני לשחק שש-בש. הוא הוציא דאבלים בשלושה מהלכים רצופים והתקדם בצעדי ענק לניצחון. מכיוון שדיוויד כבר לא היה טרוד במצגת שלו, הוא תפקד כמאמן שלי והציע לי מהלכים, ואחרי התבוסה הצורבת הזאת אפשרתי לו לתפוס את מקומי.

         

ירדתי למטה ומצאתי את המבואה של המלונית. ניגשתי למכונות וקניתי שלוש פחיות בירה שחורה. כשעליתי בחזרה במדרגות נתקלתי בדיוויד שירד בריצה למצוא אותי. הוא אמר שרוקי בטלפון, וזה דחוף. "אַזוֹי," אמרתי - "ככה" ביידיש - מילה שנהפכה לבדיחה קטנה בינינו כי אימא שלי השתמשה בה כל הזמן. מכיוון שדיוויד לא חייך, שאלתי, "אז מה, הבית שלי עולה באש?" ואז דיוויד הסביר לי שבתי הבכורה, ג'ניפר, תשהה הלילה בכלא.

         

הנחתי שמדובר בתקרית כלשהי שכללה אלכוהול, אבל התברר שטעיתי. היא נעצרה עם חברתה אליסון בֶּל לאחר שהן פוצצו תיבת דואר באיסט בּרַנסוויק. הן השתמשו בנפָּצי אצבע, אמרה רוקי. תיבת הדואר שהתפוצצה הייתה של מילדרד טֶרנֶר, המורה להיסטוריה שהן שונאות. ובכל זאת זה נראה לי מוזר, כי הציון של ג'ניפר בהיסטוריה בסוף הסמסטר הראשון היה 100, כרגיל.

         

העניין היה מסובך עוד יותר כי ג'ניפר התקשרה מתחנת המשטרה, ורוקי השאירה אותה בשיחה ממתינה והתקשרה אלי, כי לכאורה הרשו לג'ניפר לעשות רק שיחת טלפון אחת. שיערתי שהיו מרשים לה לעשות עוד אחת, אבל למען האמת לא רציתי לדבר איתה.

         

הנחתי לרוקי לספר לי שג'ניפר צריכה עורך דין, שעומדים להעביר אותה לבית המעצר לנוער במחוז מידֶלסֶקס, שצריך לשחרר אותה בערבות בבוקר, ושאיכשהו אני צריכה לדאוג שכל זה יקרה, גם אם השעה עכשיו היא 22:20 והמטוס שלי ינחת בניו ג'רזי רק אחרי 14:00 למחרת. מהמעט שידעתי היו ברורים לי שני דברים: (1) מכיוון שנותרו עוד חודשיים עד יום הולדתה השמונה-עשר של ג'ניפר, היא עדיין קטינה ויש לשער שתצא בזול; (2) אני איאלץ להתקשר אל מֶל בלומנטל, רופא הילדים שעובד איתי במרפאה, ולבקש ממנו שישחרר אותה בערבות. אמרתי לרוקי שתגיד לג'ניפר את שני הדברים האלה ושאני אפגוש אותה כשאחזור. אחר כך חיכיתי בממתינה כחמש דקות, עד שרוקי חזרה אלי והסבירה שג'ניפר בוכה.

        

"למה היא בוכה?" שאלתי.

"היא כל הזמן אומרת שזאת טעות ושהיא לא צריכה להיות שם."

"היא הייתה שם כשהתיבה של גברת טרנר התפוצצה?" שאלתי את רוקי.

"כן, אבל אליסון בֶּל היא ממש מרשעת," אמרה, כאילו זה מבהיר הכול.

"מה היא רוצה?" שאלתי ושמתי לב שאני רועדת. "היא פוצצה את תיבת הדואר של המורה שלה, ועכשיו לא נעים לה כי במקרה תפסו אותה?"

"היא בוכה," אמרה רוקי. "היא היסטרית לגמרי."

נשמתי עמוקות וניסיתי לכבוש את זעמי, שלא לדבר על פרץ האימה שחשתי מתוך הזדהות עם בתי.

אמרתי, "בסדר, רוקי. תקשיבי. אני רוצה שתגידי לג'ניפר את הדברים האלה: תגידי לה שהכול יהיה בסדר ומל ישחרר אותה בערבות על הבוקר. תגידי לה שאני אוהבת אותה ואת אוהבת אותה, ולילה אחד בבית המעצר לא יהרוג אותה. תשלחי לה חיבוק בשמי ותגידי לה שתהיה אמיצה. ואז תבקשי ממנה לנשום עמוק ולנתק את השיחה."

שוב חיכיתי בממתינה בזמן שרוקי העבירה את המסר הזה. עוד חמש דקות עברו עד שקולה של רוקי חזר. היא אמרה, "אמרתי לה. היא לא מוכנה לנתק."

משום מה שיערתי שכך יהיה.

אמרתי, "אז אני אנתק. אני אתקשר הביתה בבוקר, משדה התעופה. תגידי לג'ניפר שאמרתי להתראות, בסדר? אני סוגרת. הנה, עכשיו."

"חכי," אמרה רוקי, אבל אני המשכתי בשלי. יכול להיות שהיא ניסתה להתקשר אלי שוב, אבל הקו היה תפוס כי מיד התקשרתי למשטרת איסט ברנסוויק.

 

התווכחתי עם שני שוטרים והתחננתי שישחררו את ג'ניפר באותו ערב. טענתי שהיא שברירית ועלולה לסבול מהתמוטטות עצבים. סמל ג'ונס הודיע לי שבית המעצר די נוח, ושג'ניפר והחברה שלה נראות חזקות. נוסף על כך הוא אמר שבתי ביצעה פשע חמור ומדאיג מאוד, ואולי לילה בבית המעצר יצליח להחזיר למוטב את הנשמה השברירית שלה. ריסנתי בקושי רב את הדחף לענות לו בגסות, וטרקתי לו את הטלפון בפרצוף. במהירות יצרתי קשר עם מֶל, שהבטיח להתייצב שם בשבע בבוקר בדיוק ולשחרר את ג'ניפר בערבות. התקשרתי גם לחברתי עורכת הדין לין בֶּרדמן, והיא אמרה שהיא תבוא איתי להקראת כתב האישום של ג'ניפר ביום שני בבוקר. דיוויד וג'ורדן ישבו והקשיבו לכל זה. סגרתי את הטלפון בסוף השיחה שחתמה את השעה הארוכה הזאת ואמרתי, "מי רוצה בירה שחורה?"

"את בסדר?" שאל דיוויד.

אמרתי, "לא ממש."

"אני רוצה בירה שחורה," אמר ג'ורדן וחייך אלי. החזרתי לו חיוך (ג'ורדן הצליח לחלץ ממני חיוך אפילו בשעה כזאת) והשלכתי אליו את אחת משלוש הפחיות שהנחתי על המיטה. הסכמתי לשחק עוד משחק שש-בש אחד, שבמהלכו הסברתי להם את המצב. ג'ורדן שוב ניצח אותי קשות והתנצל. הרגעתי אותו שזה בסדר גמור.

 

ג'ורדן אמר, "אולי תענדי הערב את אבן הפלא?" והוריד מעל צווארו את השרוך השחור.

"תודה," אמרתי וענדתי את התליון מעל חולצת הטריקו שלי.

כיבינו את האור כדי שג'ורדן יוכל לישון. השעה הייתה כמעט חצות. דיוויד ואני יצאנו לטיול קצר. לא היה הרבה מה לעשות, חוץ מללכת ברגל סביב מגרש החניה. אחרי שהקפנו את המגרש נכנסנו למכונית השכורה. בלי שום היגיון התחלתי לנשק אותו, נשיקה שארכה עשרים שניות בערך, ואז התחלתי לבכות. דיוויד חיבק אותי, הצמיד אותי אל חזהו ואמר לי שוב ושוב שטיפלתי בכל העניין על הצד הטוב ביותר. כעבור כמה דקות נרגעתי ושאלתי אותו אם לדעתו ג'ניפר תהיה בסדר בכלא.

"היא תהיה בסדר גמור," אמר דיוויד. "היא קשוחה, כמוך."

אמרתי, "אבל אני לא מרגישה בסדר גמור."

"לדעתי, בבוקר תהיי רגועה יותר."

"הרבה ילדים נכנסים לכלא בימינו?" שאלתי. "זה דבר נורמלי?"

הוא אמר, "אני משער שכיום זה שכיח יותר."

ובכל זאת הרגשתי שהתרשלתי, הרגשתי אשְמה מפני שגידלתי בת יפה ומפותחת לגילה שמפוצצת תיבות דואר. מה גם שג'ניפר תלמידה מצטיינת, לעומת רוקי שהיא דיסלקטית, ולעומת ג'ורדן שרק אלוהים יודע אילו התמודדויות מצפות לי איתו.

         

נכנסנו לחדר ושכבנו לישון. ג'ורדן נחר, ודיוויד ליטף לי את הגב מתחת לשמיכה במשך כמה דקות, אבל כעבור זמן קצר גם הוא נרדם. ספרתי כבשים ועוד כמה דברים שאני אף פעם לא סופרת. ניסיתי למלא את הגוף שלי בערפל זהב, איבר אחרי איבר, אבל גם התרופה הוותיקה הזאת לא פעלה. לכן קמתי, לבשתי את הג'ינס, יצאתי מהחדר ונשענתי על מעקה הקומה השנייה. כשהתכופפתי, הרגשתי את פיסת הנייר בכיס האחורי. שלפתי אותה. די‑לוקס בבְּלוּ אוֹקס, 22:00. משקה אחד חינם, 5 דולר דמי כניסה. הכתובת הייתה ברחוב ראשי ששמו היה מוכר לי. נכנסתי לחדר ומצאתי את מפתחות המכונית. לרגע הדלקתי אור ושרבטתי במהירות פתק לדיוויד, אם כי שיערתי שאחזור בתוך שעה.

 

הבְּלוּ אוֹקס היה חור אפלולי בדיוק כמו שציפיתי. שכבה קדומה של משקעי בירה כיסתה את הרצפה, ומערכת האוורור לא פעלה כנראה. מיד כשנכנסתי אפף אותי ענן של עשן סיגריות וריח גוף, אף על פי שלא היה צפוף שם במיוחד.

הבמה הייתה קרובה לכניסה, וראיתי את מדריך פרות הים הצעיר. הוא לבש ג'ינס קרועים וחולצת כפתורים לבנה, הוא הגיר זיעה, והגיטרה החשמלית שלו היטלטלה על ירכיו. מצאתי את הבר, הזמנתי את הבירה-חינם, והתיישבתי באזור המצומצם שהיו בו שולחנות. מהמקום שבו ישבתי לא ראיתי טוב את הבמה. מערכת השמע הייתה איומה, אבל המוזיקה הייתה נסבלת למדי. מדריך פרות הים ניגן לא רע בגיטרה, והזמרת הראשית, די, בהחלט ניחנה בקסם אישי. היא הייתה בחורה שופעת וסקסית, שהבעת פניה הגסה ונוכחותה המתנשאת יצרו ניגוד נעים עם קולה הרך והמתוק. שיערתי שפעם שרה במקהלת כנסייה. עכשיו אימצה לעצמה סגנון זועם ומרדני ולבשה טייטס שקופים, סנדלי פלטפורמה וחצאית מיני ורודה. היא טופפה על הבמה בזמן שמדריך פרות הים התקרב אל קדמת הבמה וניגן סולו בלוז מהיר ומיומן. כשחזר אחורה צעקה דִי, "טים צְנים בֶּרדסי בגיטרה!"

         

טים ברדסי. השם נראה מתאים לו לגמרי. הם ביצעו עוד שיר ואחר כך הודו לעשרים האנשים בערך שעמדו מולם. הם הניחו את כלי הנגינה, כיבו את המגברים, והיה ברור שסיימו לנגן הערב.

התכוונתי לצאת, אבל מלצרית צעירה בתסרוקת פּיקסי ניגשה לשולחן שלי, הניחה לפנַי בירה בּאד לַייט ואמרה, "טימי ביקש ממני להגיש לך את זה." הודיתי לה והבטתי לעבר טים, שעסק בפירוק הציוד על הבמה עם הנגנים האחרים של להקת די-לוקס. מלצרית הגישה לכל חברי הלהקה כוסיות טקילה והם הקפיצו אותן יחד. לטים היה פלח לימון בפה. כשראה שאני מביטה בו, שלף את הלימון וקרא, "הי, אני שמח שבאת. עוד רגע אני מסיים כאן." הוקל לי כשהרגשתי שאני מתנתקת מהאסון הלילי של ג'ניפר, ובכל זאת תהיתי למה אני מחכה לבחור פשוט כזה, שכל אחר הצהריים נעץ מבטים בחזה שלי.

         

"אז איך זה נשמע?" אלה המילים הראשונות שאמר כשהצטרף אלי והתיישב לשולחן. הוא החזיק כוס בירה, ורגע לפני כן חבש לראשו כובע של קבוצת הפוטבול מיאמי דולפינס.

אמרתי לו, "בכלל לא רע, אבל יכול להיות שאתם עוד לא מוכנים לפריצה הגדולה."

"עוד נגיע לזה," אמר וצחק בחביבות. הוא נראה שונה, הרבה יותר בטוח בעצמו ומחובר למציאות.

הוא אמר, "מה שמצחיק, שבאמת חשבתי שתבואי הערב."

"אתה קורא מחשבות?"

הוא אמר, "הייתה לי תחושה חזקה כזאת."

"לא הצלחתי להירדם."

הוא שאל, "רבת עם בעלך?"

"לא," אמרתי, ולא טרחתי להגיד לו שדיוויד הוא לא בעלי.

 הוא אמר, "אימא שלי הייתה נשארת ערה כל הלילה אחרי שהיא רבה עם האבא המשוגע שלי. הוא תמיד איים שהוא יפוצץ לה את הגולגולת באת חפירה כשהיא תישן."

למרבה המזל, המלצרית הופיעה באותו רגע עם כוסית טקילה נוספת על מגש.

טים אמר, "רוצה?"

אמרתי, "לא."

הוא לקח את הכוסית והפעם שתה אותה בלי מלח או לימון.

"מסורת," אמר. "כל פעם אחרי שאנחנו מנגנים. אבל שתיים זה הגבול שלי. די וג'רי מסוגלים לשתות ולשתות בלי שזה יזיז להם."

 "לדי יש קול נעים," אמרתי.

"אני יודע. נוכל להגיע רחוק בזכותה. אז למה את לא ישנה? נדודי שינה?"

אמרתי, "עצרו את הבת שלי."

ראיתי שהוא לא יודע אם להאמין לי או לא.

"הַשחתת רכוש," אמרתי. "בניו ג'רזי. שם אני גרה. היא והחברה שלה פוצצו את תיבת הדואר של המורה להיסטוריה. עשית פעם דבר כזה? פוצצת פעם תיבת דואר?"

הוא היסס רגע ואמר, "בטח, פעם פעמיים. אם כי הרבה יותר נהנינו סתם לעבור בנסיעה ולהפיל אותן עם מחבטי בייסבול. קוראים לזה פּוֹלוֹ תיבות דואר. מתכופפים החוצה מהחלון של הנוסע ו..."

"אני מבינה," אמרתי והכרחתי את עצמי לא לדמיין את הפשעים האחרים שג'ניפר ביצעה או לא ביצעה.

"תליון יפה," אמר טים.

עדיין ענדתי את אבן הפלא.

"מה זה, אבן ירקן? מַלַכּיט?"

"לא," אמרתי. הופתעתי מהידע של טים צנים ברדסי באבנים חצי יקרות.

"טוּרמָלין?"

"אבן פלא."

"אבן פלא?"

אמרתי, "כן. אני חייבת ללכת."

"אבל מה זה אבן פלא?" שאל טים.

החזקתי את האבן בין אצבעותי וקירבתי אותה אליו.

"אין לי מושג," אמרתי.

טים אמר, "למעשה, זה דומה יותר לאַוֶונטוּרין."

שאלתי אותו איך הוא בקיא כל כך באבנים ירוקות.

 

הוא אמר, "אבא שלי היה גיאולוג מומחה. כנראה שגם אני נהייתי כזה. וגם דִי יודעת כל מיני דברים על אבני חן. לדוגמה, שאבן ירקן עוזרת להרגיע את העצבים ולהיפטר מגישה שלילית. יש לה תליון עם אבן ירקן ורוֹז קוורץ. רוז קוורץ עוזר ליצירתיות. יש לה כל מיני אבנים בחדר החזרות שלנו. גם אוונטורין, בין השאר. היא אומרת שזה עוזר לדמיון. אולי לכן מי שנתן לך אותה אמר שזאת אבן פלא."

"היא של הבן שלי," אמרתי. "הוא קיבל אותה באולם משחקי מחשב בניו ג'רזי."

"טוב, אבן יפה."

אמרתי, "תודה."

"קוראים לך בוורלי, נכון?" אמר.

אמרתי שכן.

 

"שם יפה," אמר. "בתיכון הכרתי מישהי שקראו לה בוורלי דוּפּוֹנט. בכיתה ט' עשינו יחד מעבדה בביולוגיה. פעם ניתחנו עובר של חזיר. אבל היא בכלל לא נראתה כמוך. מה שמצחיק, שאני מרגיש כאילו אני ממש מכיר אותך. אולי נפגשנו איפשהו, בגלגול קודם או משהו כזה. דִי תמיד מדברת על גלגולים קודמים. היא אומרת שפעם היא הייתה שוליה של קוסם איפשהו באנגליה. אַת נראית לי מוכרת, זה מה שאני אומר. אני מוכן להתערב שאת דומה לי מכמה בחינות."

"אני מוכנה להתערב שאולי אתה שיכור," אמרתי.

הוא הניד את ראשו ואמר, "תסמכי עלי, אם הייתי שיכור כבר היית יודעת."

"איך הייתי יודעת?"

הוא אמר, "בטח הייתי מספר לך על המשפחה המטורללת שלי."

אמרתי, "טוב, מר קורא מחשבות. אז אולי תספר לי במה אני דומה לך?"

"טוב, אם לזרוק את הדבר הראשון שעולה לי בראש, הייתי אומר שאת חושבת יותר מדי," הוא אמר. "זה לא כזה נורא, למען האמת. זה פשוט מעייף. הייתי גם אומר שאי-שם עמוק בפנים, את עצובה. שני ההורים שלך מתו כשהיית קטנה או משהו כזה?"

"לא," אמרתי, אם כי אכן סברנו שאבי נרצח במלחמת העולם השנייה. אבל זה קרה אחרי שאמי ואני ברחנו ממזרח אירופה, ואחר כך שמענו רק סיפורים. הדבר היחיד שידענו בוודאות הוא שמעולם לא ראינו אותו שוב.

"טוב, אצלנו במשפחה גם סבא שלי וגם אבא שלי פוצצו לעצמם את המוח," אמר. "סבא שלי עשה את זה שבע שנים לפני שנולדתי. לא הכרתי אותו בכלל. אבא שלי עשה את זה כשהייתי בן שש-עשרה. ככה, בחצר של הבית. אני חושב שזאת הסיבה שנהייתי כזה."

"מה זאת אומרת 'כזה'?" שאלתי, ובהחלט שמתי לב שהוא מספר לי על המשפחה המטורללת שלו.

 

הוא אמר, "אה, כל מיני דברים. אבל בעיקר מודאג - זאת המילה שאני תמיד מגיע אליה בסוף. אני כל הזמן מודאג, למרות שמי שמכיר אותי בטח לא חושב שאני כזה. אני דואג לסבתא שלי ולאימא שלי, למרות שאני כמעט לא נפגש איתן, ואני דואג לדִי כי שכבנו כמה פעמים, כמה עשרות פעמים בעצם, אולי חמישים פעמים, ונכון שסיפרנו לג'רי, אבל בכל זאת אני מרגיש אשם כי אני די בטוח שאני אשכב איתה עוד פעם. אני דואג לאנשים אחרים, ועכשיו אני דואג אפילו לך, כי בעלך - הוא נראה די חולה. אבל כמו שאמרתי, אני בטח לא נראה כאילו משהו מדאיג אותי בכלל. אולי לא בדיוק מודאג - יותר מוטרד. כן, יכול להיות. אני תמיד מוטרד ולכן אני פועל בזהירות. אולי בן אדם נראה מוטרד כשהוא בעצם כל הזמן מודאג. זה נשמע לך הגיוני בכלל?"

"קצת," אמרתי, ולדעתי זאת הייתה תשובה נדיבה ביותר.

"אני רוצה לקחת אותך לאנשהו," אמר.

אמרתי, "מצטערת. כבר מאוחר."

"זה לא ייקח הרבה זמן."

אמרתי, "מצטערת."

הוא אמר, "אולי זה גם יעזור לך לישון."

מיקדתי את מבטי בפניו והרגשתי כנות רבה. הכוונות שלו נראו לי טהורות לגמרי משום מה.

"תשמעי מה נעשה," אמר טים. "את יכולה פשוט לנסוע אחרַי במכונית שלך. כשנגיע למה שאני רוצה להראות לך, תוכלי פשוט להמשיך הלאה אם לא תרצי לצאת."

"באיזה מרחק זה?"

"חמש דקות מפה, במעלה הנהר."

השעה הייתה אחת וחצי, אולי אפילו מאוחר יותר.

אמרתי, "בסדר."

 

הופתעתי מאורו הבהיר של הירח. רק לפני יום יומיים הוא היה מלא, ועכשיו הגיח מבין קרעי עננים. הזוהר שלו הפך את הבּלוּ אוֹקס לאבן. נכנסתי למכונית השכורה, וטים חצה את מגרש החניה אל הטנדר שלו. הוא הניח את הגיטרה בחלק האחורי ותחב אותה מאחורי כמה ארגזים. ואז נכנס למכונית, פתח את החלון ואמר, "טוב, פשוט תיסעי אחרי."

         

עדיין לא הייתי בטוחה שבאמת אסע אחריו. חשבתי על ג'ניפר וקיוויתי שהצליחה להירדם. שמתי לב שאני חושבת גם על אימא שלי, שקוננה לא אחת על כך שניסיונותי להיטמע בסביבה הובילו אותי לא פעם ל"מצבים אמריקאיים מטופשים לגמרי". היא התכוונה לשתי בנותי ולבעלי לשעבר, ריצ'רד, שהייתי נשואה לו פחות מארבע שנים, עד שעזב כדי לפתח קריירת משחק בהוליווד. התחתנו ב-1964. מיד רציתי לעשות ילד, ואחרי שמונה חודשים של ניסיונות מורטי עצבים הריתי את ג'ניפר, שהייתה בת שנתיים בסך הכול כשריצ'רד ואני נפרדנו. שנה ומשהו אחרי שחתמנו על מסמכי הגירושים, הגיע ריצ'רד לכמה ימים לניו ג'רזי. תכננו להיפגש ולדבר, השתכרנו מאוד, ומלילה אחד של סקס חסר כל ייחוד הריתי שוב, וזה נראה לי נס גדול כל כך שרק הסתכלתי איך הבטן שלי גדלה ולא עשיתי כלום. רק אחרי שישה חודשים סיפרתי לו, ובשלב הזה ריצ'רד התפלץ, כצפוי, ומשום מה פרצתי בצחוק לנוכח התגובה שלו. "ממש מצחיק באיזה קלות זה הלך," אמרתי; והוא אמר, "את זונה מחורבנת." כשסיפרתי את זה לאימא שלי, היא נאנחה וגנחה ואמרה שאבא שלי לא הציל את חיינו כדי שאני אוכל להיות אישה מופקרת. העליתי את הרעיון שיכלה לפחות להעמיד פנים שהיא שמחה על כך שבקרוב תהיה לה נכדה נוספת. אחר כך התקשרה להתנצל, אבל, כצפוי, השיחה נגמרה בכך ששוב נאנחה וגנחה.

 

"אז מה, בֶּב, את באה?" שאל טים, שכבר חש בהיסוס שלי.

הוא לא הפחיד אותי, אבל משהו בהחלט עורר בי מתח. "אל תקרא לי בֶּב," קראתי בחזרה. הכנסתי להילוך והתקרבתי אליו.

"פשוט תיסעי אחרי," אמר שוב ויצאנו לדרך.

הוא הוביל אותי בחזרה אל הכביש שנמתח לאורך הנהר. לאורך קילומטר או שניים התקדמנו על שפת המים. חלפנו על פני החנות שעליה התנוסס השלט בואו לשחות עם פרות הים! שם פגשנו לראשונה את טים אחר הצהריים. הכביש פנה דרומה והנהר נעלם. חלפנו על פני פרדסים וכמה עדרי בקר. בהתחשב באלכוהול שצרך, טים נָהג למופת. כעבור זמן קצר פנינו שוב לעבר נהר ההומוססה ונסענו לאורכו. במקומות מסוימים נמתח הכביש ממש על סוללת העפר שעל גדת הנהר. חשבתי שאולי הוא פשוט רוצה להראות לי את הנהר הבוהק באור הירח. גם זה יהיה די והותר, חשבתי בלבי, לראות את הנהר על רקע הלילה הזה, שנראה כמעט כמו יום.

         

בעיקול חד בדרך עצר טים את רכבו בשוליים, פניו אל הנהר. הוא כיבה את המנוע והאורות. עצרתי לצדו ועשיתי בדיוק כמוהו. "תסתכלי לשם," אמר ושרבב את ראשו מהחלון. הוא הצביע לעבר קטע חסֵר במעקה הבטיחות. הוא אמר, "זה קרה לפני כמה ימים. משאית התנגשה במעקה ועברה דרכו. תסתכלי במים."

         

מעבר לגדה, כמעט מולנו, רבצו שתי פרות ים על שונית מלוכסנת או מין לשון יבשה משונה. עיני הסתגלו אט אט לחשכה המוארת באור מוזר. ואז, באופן בלתי צפוי לחלוטין, גיליתי שאני מתבוננת בגג של קרוסלה טבועה. היא נחה על קרקעית הנהר, שהייתה משופעת למדי בחלק הקרוב לגדה, כך שכמה מוטות וראשי סוסים הזדקרו מתוך המים. חוץ מקטע הגג שמעליהם הייתה הקרוסלה שקועה כולה במים.

"את המשאית כבר הוציאו," אמר טים. "היא נחתה על הצד, אבל גררו אותה החוצה. אני לא יודע למה עוד לא הוציאו את הקרוסלה. המים בטוח לא מועילים לה."

שמתי לב שפרת ים שלישית, שרוב גופה היה מתחת לפני המים, משעינה את משקלה על חלקו השקוע של הגג. ואז הבחנתי בראשה של פרת ים רביעית, שצץ מאחורי האחרות, במים.

"איך ידעת שהן כאן?" שאלתי.

"הן היו כאן אתמול בלילה."

משהו גאה בתוכי, משהו קסום. תחושת דֶזָ'ה ווּ מדהימה פשטה בי אט אט.

הוא אמר, "פרות הים האלה אוהבות כנראה שיש להן על מה לנוח כשהן במים."

"יכול להיות," אמרתי.

"רוצה לצאת מהמכונית?"

אמרתי, "אני חושבת שכן."

הוא פתח את הדלת שלו ויצא.

אמרתי, "הֵי טים, אתה יכול להגיד לי למה הבאת אותי לכאן?"

הוא אמר, "חשבתי שלא יזיק לך לראות איזה פלא קטן."

 

תשובתו הפיקחית העלתה בי חיוך. פתחתי את דלת המכונית, יצאתי אל שולי הכביש הקורנים וחשבתי בלבי איך אוכל להסביר את כל זה לדיוויד ולג'ורדן. הבנתי שאעדיף כנראה לא להסביר.

"יורדים למטה?" שאל טים.

אמרתי "כן" ופסעתי בעקבותיו. שוב עלתה בי התחושה שאני נוהגת בטיפשות, אבל גם ידעתי שהכול יהיה בסדר אף על פי שזה נראה טיפשי. בלי שום קשר לכאורה, נוכחתי שאני מנסה להיזכר בשבעת פלאי תבל של העולם העתיק. הצלחתי להיזכר בשלושה - הפירמידה הגדולה בגיזה, הגנים התלויים בבבל ופסלו של אל השמש הֶליוּס ברודוס. הגענו לשרטון חול שזהר במטושטש באור הירח. "אתה מכיר את שבעת פלאי תבל?" שאלתי את טים. הוא אמר, "את מה?" ואני אמרתי, "את שבעת פלאי תבל של העולם העתיק. כמו הפירמידה בגיזה." הוא אמר, "לא."

         

המשכנו הלאה, עד הנהר עצמו, ונעצרנו במקום שבו רק חמישה מטרים של מים, ואולי פחות, חצצו בינינו לבין אותו חלק של הקרוסלה הגלוי לעין. אחת מפרות הים החלה לנוע, קרטעה הצדה בתנועות מגושמות על פני הגג השקוע, עד שהגיעה לעומק מים שאִפשר לה לשחות. ואז נעשו תנועותיה חינניות לפתע. אדוות המים שנוצרו בעקבותיה כאילו קרנו באור זרחני. ואז היא נעלמה והותירה על פני המים את עקבותיה הרגעיים, החלקים לגמרי. עמדתי שם והרגשתי את משקלה הקל של אבן הפלא. חשבתי על ג'ורדן ועלה על דעתי שהחלק הזה של חייו ייראה לו מופלא, והמשימה העצומה שתעמוד לפני, במקרה שדיוויד ימות, תהיה לשמור שתחושת הפליאה הזאת לא תקרוס, תופנה פנימה ותלבש צורה חדשה של געגועים וייאוש. אבל אולי זו משימה חסרת סיכוי. אולי זו לא המשימה שלי בכלל. ואם כך, מה תהיה המשימה שלי, ומהו פלא בכלל?

         

אָ נֶעכְטיקֶער טאג, חשבתי, ואז נפתחה דלת במוחי.

אבי נהג להשתמש בביטוי הזה, ביטוי ביידיש שפירושו המילולי "יום האתמול", היום שחלף לבלי שוב. כך הגיב כשמשהו נראה לו מגוחך, טיפשי או מופרך כמו האפשרות שיום האתמול יחזור. כך אמר לי כשחששתי שהעורבים בספר האהוב עלי כועסים מפני שהפסקתי לקרוא וסגרתי את הספר. כך אמר בכל פעם שאימא שלי ביטאה בקול את משאלתה - שנעזוב את פולין, נחצה את האוקיינוס ונגיע לאמריקה.

         

בליל קיץ, חודשיים לפני שברחנו מפולין לליטא, העיר אותי באמצע הלילה ולקח אותי לראות את אורו של הירח המלא על פני מישור ההצפה של נהר הבּוּג. עברנו לגור אצל הדוד לֵייבּ אחרי שאבי עזב את עבודתו בגימנסיה בוורשה. הוא לימד שם מדעים. עכשיו עזר לאחיו לייב לנהל את המשק הקטן שלו, ובערבים קרא ספרים. הוא אחז בידי כשהלכנו. הירח הטיל את אורו על פני השדות שהשתרעו ליד הנהר, ואני חשתי כאילו האור הבהיר נלפת נואשות בקרקע ומבקש לעשות דבר אחד בלבד - להפוך את הלילה ליום ולהשיב את יום האתמול. בגיל חמש עדיין הבנתי את הדברים כפשוטם והאמנתי שזה אכן עשוי לקרות אם אור הירח המלא יהיה חזק דיו. באותו לילה, כשפסענו לאורך הנהר, חיכיתי בלי הרף שהאור יעבור את הסף הדרוש ויום האתמול אכן יחזור.

         

ראשה של פרת הים שב ובצבץ. חרטומה הגדול כאגרוף צף על פני הברֵכה העמוקה שמולנו. שמעתי את נשיפותיה. נשימות מחוספסות, מאומצות. כאילו הנהר עצמו שואף אוויר אל ריאות הנהר הענקיות שלו ופרת הים הבודדת הזאת משמשת לו פֶּה. פניתי אל טים ואמרתי, "אנחנו קרובים למקום ששחינו היום?"

"בערך ארבע מאות מטרים משם."

שאלתי, "אז למה לא לקחת אותנו לראות את הקרוסלה הזאת?"

"הבוס אמר לי לא לקחת," אמר. "הבעלים של הקרוסלה התקשר אליו וביקש ממנו להרחיק את התיירים. בכל מקרה, פרות הים היו במורד הנהר, במקום שמצאנו אותן."

"אתה חושב שזאת זלדה?" שאלתי, "כאן, מולנו."

טים אמר, "מי יודע. צריך לראות את הצלקת שלה."

"או את הזנב," אמרתי, והשתופפתי כך שברכי בלטו מעל המים.

"את בסדר?" שאל טים.

אמרתי, "אני עייפה."

כשדיברתי, צללה פרת הים ונעלמה. שוב נוצרה אדווה חלקה ודוממת על פני המים. כעבור חמש שניות בצבץ ראשה במורד הנהר. ואז צללה שוב ולא חזרה.

"כן, זה בהחלט אופייני לזלדה," אמר טים. "היא לא חברותית במיוחד."

אמרתי, "היא דואגת," והזדקפתי.

נשארנו שם עוד דקה בערך. המים נצצו, ומשהו פזיז והפכפך בתוכי השתוקק לצלול פנימה, להיות חלק מהנהר הקורן הזה, להיכנס איכשהו אל ממלכת הרפאים שלו. הרגשתי שהוא בהישג ידי, היום הזה שמעבר לכל הימים, הפלא שבו. אבל הוא יחכה, הבנתי. יש לשער שהוא יחכה הרבה זמן.

"הולכים?" שאל טים.

הנהנתי. עברה בי מחשבה טיפשית שאני צריכה לנשק אותו. אבל נמנעתי מכך כי ידעתי שהמחווה תהיה אווילית ומטעה. כמו כן נמנעתי שוב מלומר לו שהוא צריך לגשת לרופא עור. בסופו של דבר שילבתי את זרועי בזרועו ושאלתי אותו אם הוא מוכן להראות לי את הדרך לרכב שלי. הוא אמר, "כן, גברתי," ופסענו במעלה סוללת העפר.

 

בטיסה חזרה דיוויד ישן, ואני חיבקתי את ראשו הקירח שבחיקי. ישבתי ליד החלון, צפיתי בקו החוף המזרחי וניסיתי להבין מעל אילו מדינות אנחנו טסים. בשלב מסוים דיוויד התעורר, התיישב בנוקשות והביט סביבו בבלבול. לפעמים התעורר ככה, באימה כזאת. זמן מה לפני כן הסביר לי שלפעמים, כשהוא מתעורר, הוא בטוח לרגע שהוא כבר מת.

"אנחנו במטוס," אמרתי. "מעל קרוליינה הצפונית או הדרומית."

נראה שהוקל לו כשזיהה את פְּנים המטוס. "הַיי," אמר, ואז גחן, נישק אותי על הלחי ואמר, "חזרתי."

חיבקתי שוב את ראשו. ג'ורדן הקשיב לווקמן שלו בעיניים עצומות, ומדי פעם מלמל פיסת שיר. חשתי אושר מסוים, או לפחות שלווה, למרות הדרמה הצפויה במפגש עם ג'ניפר. התחושה הזאת לא הייתה שכיחה בחיי. שיערתי שהיא קשורה לאיזון. שיערתי שהיא קשורה גם לפרות ים, ואמרתי לדיוויד שאני שמחה שנסענו לראות אותן. זמן קצר לאחר מכן נרדמתי ולא התעוררתי אלא כשנחַתנו על המסלול.

 

"לא יום ולא לילה", מאת פרדריק רייקן, תרגום: שרון פרמינגר, הוצאת כתר, 341 עמ'.