צבעים נייטרליים • ביקורת: "איש שלא הבחין בשום דבר"

רוברט ואלזר הוא הסיפור העצוב שלנו. יליד שוויץ (1878), סופר מוכשר ביותר שלא הצליח להתפרנס מכתיבתו, חווה משברים נפשיים בזה אחר זה, אשפז עצמו בבית חולים פסיכיאטרי בו נשאר עד מותו מהתקף לב בעת טיול בשלג (1956), אחד מבין רבים שנהג לקיים, לבדו, לאורך השנים. הלב נכמר, ביחוד כאשר קוראים ביצירותיו ומבינים עד כמה אקראיים הם, לעיתים, הפרסום, המוניטין וההצלחה. עד כמה הם שילוב של כשרון, מזל, ועוד כמה אקס-פקטורים שאם מישהו היה מפצח הוא כבר היה סטיבן קינג רק בלי הקוקאין.

בקובץ הסיפורים, שליקטה נגה אלבלך ותרגם מגרמנית רן הכהן, כארבעה עשר סיפורים, כאשר האחרון, "החיבורים של פריץ קוכר" הינם מימי כתיבתו המוקדמת של ואלזר, חיבורים שמתבקש פריץ קוכר, תלמיד מכיתה ח-1, לחבר כמטלה כיתתית. כל אחד מהחיבורים של אותו תלמיד מומצא סובבים סביב נושא אחר: עוני, חברות, בית הספר ונימוס. באותנטיות כמעט מפחידה, ואלזר מצליח לשרטט דמות של ילד מתבגר, עם חוש אסתטי וחברתי מפותח.

בסיפורים כולם ואלזר מציג מלנכוליה עדינה ובו זמנית רצון עיקש כמעט וראוי להערכה - הרצון להישאר בחיים.

עוד לפני שמגיעים לחיבורים שכרונולוגית נכתב לפני שאר הסיפורים שבקובץ, אפשר לזהות אלמנטים של כתיבה בסגנון סיפורי ילדים. לי הוא מזכיר את אריך קסטנר בפניות שלו לקהל. "הוא שאל: דלת, אמרי לי, האם את סגורה?", אבל היא לא השיבה. לא היה גם שום צורך שתשיב, כי היא היתה סגורה. [...] האם איש כזה אינו שוטה? ודאי! אבל היה זה איש שהטיל ספק בכל" (עמ' 18), ויש שמצאו נקודות השקה בינו לבין פרנץ קפקא (על כך נגה אלבלך באחרית הדבר). אבל הוא הקדים את כולם, לפחות מבחינת שנת הלידה.

בפני החוק

הראייה החברתית המפוכחת היא היא שעושה את היצירה הזו לגדולה: לחשוב על ההקשר, על התקופה בה נכתבה, לקרוא ולצחוק ממש: "הסיני: לעזור לך הרי זו עברה, ולא מתחשק לי לעבור עברה. הסינית: ולצפות בי כשאני מתה, לזה אתה קורא מעשה מוסרי? הסיני: עם כל זה שמצער אותו לראות אותך סובלת, נראה לי טוב ונכון לנהוג בחוסר מעש. ברור שאת חושבת אחרת. אבל לך אין מה לעשות חוץ מלהתמסר לגורלך, ואילו אני תלוי בתחושת הצדק שלי, שאינה מרשה לי להתמסר למעשים של אי-צדק." (עמ' 52). לקחת את כל זה ולזכור שהבחור שכותב את זה בשנת 1925 הוא שוויצרי. כמה יפה תופס המחבר את חוסר המעש השוויצרי, וכמה משעשע ודפוק זה לקרוא את הטקסט באופן פוליטי.

רוברט ואלזר מזמזם פזמון חוזר, פזמון שאני יכולה להיות בטוחה שמסמל את כל מה שהוא מתעב בעולם הזה. "מי שמאמץ את הראש רק משניא את עצמו, ומי שמצהיר על כוונות ודעות נחשב אדם לא-נעים, ואילו אזרח טוב צריך לא להיות אדם לא-נעים, אלא נעים. אני משאיר בשלוות נפש גמורה את החשיבה המחודדת והשוברת-ראש לפוליטיקאים בולטים, כי אחד כמוני הוא רק חבר סולידי וחסר חשיבות בחברה האנושית, מה שקוראים אזרח טוב או זעיר-בורגני, שאוהב לשתות בנחת את כוס הבירה שלו ולאכול את האוכל הטוב, השמן והטעים ככל האפשר, וזהו זה!" (עמ' 11). ואלזר השאיר אחריו מורשת: מורשת של שעשוע, של בדיון-משולב במציאות, של בדיקת הסדר החברתי, של הרצון להרגיש ולחוות את החיים בכל עוצמתם, של הגות מעורב במניפסט, של כמיהה. אני רואה בספר הזה נכס.

"איש שלא הבחין בשום דבר" / רוברט ואלזר. מגרמנית: רן הכהן. ספרית פועלים, 139 עמ'.