יקיצה ב-60 שניות

הנובלה "היקיצה", מאת קייט שופן, ראתה אור לראשונה בשנת 1899 וספגה בזמנה בעיקר התעלמות. כיום, לאחר שנתגלתה מחדש על ידי הזרם הפמיניסטי, היא מופיעה בתרגום עברי חדש-ישן של מירי קרסין, יצירה חשובה שאני יכולה להעריך שתיכנס בקלות למגוון הסילבוסים בפקולטות למדעי הרוח. פשוטה יותר מ"מאדאם בובארי", נהירה יותר ממנה, קלה יותר לצריכה, ועם זאת משאירה חותם ומעודדת למחשבה, וכן, גם כתובה היטב.

כמו תינוק בן יומו שאומרים עליו כי הוא "ברור", כך גם הספר שלפנינו. שחור על גבי לבן, ובלי ללכת סחור-סחור, הוא מכריז: "בקצרה, גברת פונטלייה לא הייתה אישה-אם. נראה שהנשים אמהות היו הרוב המכריע אותו קיץ בגרנד-איל. היה קל מאוד לזהותן... הנשים האלה העריצו את ילדיהן הערצה עיוורת, סגדו לבעליהן וחשבו זאת לזכות קדושה לבטל את עצמן ולהצמיח כנפיים של מלאכי שרת". (עמ' 16). זהו מסע ההתעוררות של עדנה פונטלייה, התעוררות מהנורמות החברתיות של הבוהמה בדרום ארצות הברית של המאה הקודמת.

הסיפור עוקב צעד צעד אחר המודעות ההולכת וגוברת של הגיבורה אל רצונותיה, שאיפותיה ומימושם, שבזמנה - וגם ככל הנראה מאה שנה מאוחר יותר - עדיין קשה לחברה לקבל. אמנם סוף הסיפור מבטל את האפשרות של שחרור אמיתי שכזה (כלומר כל ניסיון של אשה ללכת אחר רצונה נדון לכישלון), אך הדרך היא החשובה. הספר הולך בה בראש מורם.ֿ

עדנה סיטי

נדמה שעדנה פונטלייה אינה מבינה את המתרחש. פעמים רבות היא זקוקה לדמות חיצונית שתמשמע אותה. "ביום מן הימים", אמרה, "אתעשת ואשב ואחשוב - אנסה לקבוע איזה מין אישה אני, כי אני באמת ובתמים איני יודעת" (עמ' 137). היא מציירת את עצמה כמי שאינה מבינה, אינה ערה. אך בין מה שנמסר לנו לא מסתדר עם מה שעולה מהטקסט עצמו, מעין שקר קטן שמספרים לנו ואנו בולעים: האמת היא, שעדנה יודעת יפה מאוד מה קורה - "כבר בגיל צעיר מאוד תפסה בחושיה את החיים הכפולים - הקיום החיצוני אשר מתאים את עצמו, החיים הפנימיים המציגים שאלות" (עמ' 26). כך שההתעוררות עצמה, יש בה גם מעין אמתלה - היקיצה היא יותר בעיני המתבונן ודמות המספר, מאשר יקיצתה הפרטית של עדנה פונטלייה.

אך בעוד חוגגים את הפמיניזם שביצירה, אפילו אם הקדים את זמנו, קשה להתעלם מרובד נוסף. זהו מקומם של העבדים, המשרתים, אנשי "אחורי הקלעים", שדואגים לאלו שבקדמת הבמה לאוכל משובח בארוחת הערב או לצעיף בלילה קר. שופן מביאה איתה מחשבה חדשנית בנוגע לנשיות, אך עדיין יש כאן רמזים למחשבה מיושנת אודות גזעים וצבעי עור. "האומנת בת התערובת ישבה במשך שעות מול לוח הצבעים של עדנה, סבלנית כפרא". דמויות חסרות שם, אשר הנוכחות שלהן מהבהבת לאורך הטקסט כבאשליה אופטית. רק ברגע בו גיבורת הסיפור מגלה את החופש ואת העצמאות שלה, המשרתים לראשונה מזוהים בשם. ההתייחסות זו הינה רגע מעורר בפני עצמו, בכל קנה מידה. יכול להיות ששופן מראה כאן שהחפצה היא החפצה, בין אם על רקע מגדרי או גזעי - והתעוררות אינה משמעה ברובד אחד, אלא בכל הרבדים כולם.

היקיצה / קייט שופן. מאנגלית: מירי קרסין. כתר ספרים, 203 עמודים.