הרחבת תחום ההשפעה

אומרים ש"המפה והטריטוריה", ספרו החמישי של מישל וולבק - אחד מהסופרים האירופיים הכי מדוברים של השנים האחרונות - הוא ספר הקאמבק שלו. זה כנראה אומר שאנחנו כבר מוכנים להודות בכך ש"אפשרות של אי" היה רומן כושל למדי. "אפשרות" המקושקש והמוזר יצא לפני חמש שנים: מאז וולבק הספיק בעיקר לביים (ב-2008) על פיו סרט (שיצא רק בצרפת) ולהגיד כל מיני דברים שערורייתיים בראיונות. לאורך השנים האלה ראיתי בעיקר את מעריצי הספרים המוקדמים יותר, המוצדקים בהחלט, מגנים על "אפשרות של אי" בחירוף נפש, משל אלו המעריכים בעיקר את "הרחבת תחום המאבק" ו"החלקיקים האלמנטריים" היו ככה, חובבנים, והמקצוענים המשיכו עמו גם ל"פלטפורמה" ו"אפשרות של אי".

אוהדי וולבק הם קליקה. המכנים והנושאים המשותפים בין הרומנים שלו מבטיחים אווירה של קאלט, של נבחרים, שכמו הסופר עצמו, רואים את העולם מפרספקטיבה מנותקת מעט, אך אינם נכנעים לשקרי והמזויף, ובמקום זאת מסוגלים לזהות את המערכים הסודיים של התקשורת הבין-אנושית, בעיקר הרומנטית, לראות את הדברים כפי שהם באמת. התפכחות היא תמה חוזרת על עצמה בספריו של וולבק, תמיד מנקודת מבט פסימית, אומנם, אך המתנחמת בצדקתה של עצמה: גיבור "פלטפורמה" משוכנע כי הוא אינו יכול להיות מאושר, אחר כך (ברצף של אירועים בלתי סבירים למדי) מקבל את כל מה שהוא חלם עליו אי פעם, רק כדי שממש בעמודים האחרונים של הספר חזונו יתגשם כשכל מה שהוא אוהב נלקח ממנו במפגן אלימות מזעזע. זוהי אפוקליפסה קטנה, בדיוק כמו האפוקליפסה הגדולה של "אפשרות של אי", שחלק מעלילתו מתרחש בעתיד, לאחר כליון המין האנושי. אך המבט על העבר דווקא לא הולך לאירועים היסטוריים גדולים, אלא לחדרי החדרים, למין המלוכלך, לקנאה, לתאווה הריקה - הנושאים התמידיים של וולבק.

האדם כחיה טריטוריאלית

מה מסתמן מכך? שסוף העולם קרב. שקפקא טעה: לא "יש תקווה, אבל לא בשבילנו", אלא אין בשביל אף אחד בכלל. וולבק משאיר רק אופציה של חשיבה לאחור, הסיפוק היחידי שלו הוא של חשיבות עצמית. דבר המתחבר היטב לחשיבות העצמית שלו עצמו - דבר הנשקף גם מכתיבתו ומהופעתו הברורה בספריו האחרונים (בין אם בתור "מישל" של "פלטפורמה" או תחת שמות אחרים), וגם מההתנהלות שלו בפני התקשורת. אין ספק שמישל וולבק רואה בעצמו סופר גדול - יש סיכוי לא רע בכלל שהוא גם צודק.

"המפה והטריטוריה" עוד לא תורגם לעברית ועוד לא קראתי אותו. אך עצם הזכיה של וולבק בפרס הגונקור, שניתן כבר למעלה ממאה שנים לספר הפרוזה הטוב ביותר של השנה (בין הזוכים בשנים האחרונות היה גם ג'ונתן ליטל, על "נוטות החסד") מסמן כי וולבק זכה שוב באהדת הביקורת הרחבה יותר ולא רק של מעריציו. כמו "אפשרות של אי", גם "המפה והטריטוריה" הוא ספר עתידני (הוא מתרחש ב-2015) (בכלל, וולבק מתעניין בעתידנות ויצירתו קורצת לעיתים יותר ופחות לכיוון המדע הבדיוני, יותר קריצה אוהדת מאשר השתתפות של ממש). וכמו קודמיו, גם בהם דמותו של מישל וולבק מופיעה - הפעם בצורה קונקרטית של ממש, בתור מישל וולבק. אך פרט עלילתי אחד שכן נמסר בעניינו של הספר כבר בקומוניקטים עליו הוא שוולבק של הספר נרצח באכזריות במהלכו. האם זו ההקרבה שהיה צריך וולבק להקריב בשביל אהבה ציבורית? האם זו הצהרה על סופה של איזו תקופה של אגומניה?

הולם את המעמד

אצל וולבק לא ניתן לדעת אף פעם. אם יש משהו שאי אפשר לקחת ממנו אז זה את המודעות העצמית, שהיא תוצר של גם נרקיסיזם קיצוני מעורבב עם שכל חריף מדי. אצל האיש הזה הכל יכול להיות עוד תעלול ספרותי, תמיד יש עוד קומה של משמעות, עוד שכבה שבונה עוד ועוד פרטים לתוך התצריף הספרותי שלו. "זו תחושה מוזרה, אבל אני שמח מאד", הוא הגיב באיפוק מסוים על זכייתו בפרס. האיפוק כאן, אגב, הוא לא בכך שהוא לא צהל עד השמיים אלא בכך שהוא הצליח לא להגיד שום דבר פרובוקטיבי תוך כדי והסתפק בשיתוף פשוט של הרגשות שלו. אולי "המפה והטריטוריה" יביא איתו גם חשיפת שטחים חדשים בוולבק עצמו. אולי הוא, שהיה עד כה תקוע באיזה גיל התבגרות זועמת מעורבב במשבר גיל העמידה, שהתעקש להיות הילד הרע של הספרות הצרפתית ובכלל, גם כשזה לא הלם לא את גילו ולא את מעמדו - ובעיקר לא את כישוריו - סוף סוף התבגר קצת.

>>> עמית קלינג נשאר סקפטי לנוכח "לצאת מהמאה העשרים"