מד מן

מיירון בוליטר הוא סוכן ספורטאים אמריקאי מצליח, עם חוש מפותח לבילוש ועבר לוט בערפל שמערבב שירות חשאי; חומר טוב. תוסיפו נשים יפות במיוחד, גנגסטרים ותעלומה לא פתורה ויש לכם סרט מתח. קובן מדבר בשפת הטלוויזיה, הסלבס, הברנז'ה. הדימויים שלו מצטטים סצנות קולנועיות מלאות ואנשים בשלמותם. "נורמן צוקרמן התקרב לגיל שבעים, וכבעליו של תאגיד ענקי לייצור מוצרי ספורט, היה לו יותר כסף מאשר לדונאלד טראמפ. [...] התלתלים בשערו הזכירו את הימים שברברה סטרייסנד הייתה מעדיפה לשכוח". הכתיבה של קובן ויזואלית, וזה אולי מה שגורם לה מצד אחד להיות מהירה כל כך ("זורמת", בז'רגון) אבל מצד שני קלה, קלה עד כדי שנשארים עם תחושה שאתה קורא את הבלוג של פרז הילטון ולא ספר מתח. צהוב - פשוט כך.

העלילה חמודה ועוסקת בשחקנית כדורסל יפהפיה שמיירון מתבקש "להשגיח עליה". כמה אבהי מצד אחד ומתנשא מצד שני. אבל זה לא ספר על כדורסל, וגם לא על רגשות אבהיים. ממש לא. הרלן קובן כותב את הוליווד של 2010. חברו הטוב ביותר של מיירון הוא וין, העשיר, הדיסקרטי ונטול העכבות. "מיירון ידע שלהסתכל על וין זה לשנוא אותו ואת כל מה שהוא מייצג לכאורה: אליטיזם, שיטת מעמדות מעוותת של שווים ושווים הרבה יותר, סנוביזם, אנטישמיות, גזענות וכסף שעובר מדור לדור על גבם וחשבונם של פועלים שחורים. [...] אנשים ששפטו את וינזדור הורן לוקווד השלישי אך ורק על פי מראו האריסטוקרטי, טעו תמיד ובגדול. לפעמים הם גילו מאוחר מדי שטעו טעות מסוכנת" (עמוד 46). מיירון בוליטר, בן למשפחה יהודית בחר בתור החבר הכי טוב שלו את האנטיתזה לעצמו. והאמת, מבריק שם, בצד השני של המראה.

גורדון גקו חי בתוכנו

קובן מערבב יפה בין עולם הספרות למדיה הדיגיטלית. "אילו היה בטלוויזיה, ראשו היה מורכן ודמעות היו נוצצות בעיניו. [...] התמונה היתה קופאת לפתע, ושמו של המפיק בפועל היה מהבהב על המסך באותיות צהובות" (מתוך הפרולוג). זה בדיוק מה שקורה בספר, כאן ועכשיו. קובן בסך הכל נותן הוראות בימוי, מקצר את הדרך לתסריטאי שיעביר את הספר לטקסט שניתן לשינון על ידי שחקניות עם מגע נוצץ וקרון שמעריצים מתדפקים על דלתו. נראה שקובן כותב ישירות אל אנשי המפתח בהוליווד ולא אלינו הקוראים. ומצד שני - ביצת זהב: איך אפשר להאשים אותו? איטס א וין-וין סיטיואיישן. הרבה אנשים רגילים מתים לטיפת גליטר בחיים שלהם. הספר הזה היא ההזדמנות שלהם, והם ישקיעו בו הזה בדיוק כמו שישקיעו 37 שקלים מאוחר יותר (פלוס 2.5 ₪ על הזמנה באשראי) בכרטיס לסרט הנושא את אותו שם. וכמו בהוליווד, כל אחד מקבל את חמש עשרה הדקות שלו. תוסיפו לזה כמה שעות וסיימתם לקרוא את הספר הזה, שכיפי באופן לא מפתיע.

הרלן קובן כותב על קפיטליזם, על אנוכיות, על הון ושלטון. אבל יש תחושה של הערצה לדמויות הנושאות את הדגלים הללו. "נכון, אני חזיר קפיטליסטי אנוכי ורודף בצע. מעולם לא הכחשתי את זה. אבל אתה, ידידי, סוכן ספורטאים. וזה פחות או יותר האוורסט של החזירות הקפיטליסטית לדורותיה" (עמ' 10).

"וין חיכה על יד מכוניתו של מיירון. "איך הגעת כל כך מהר?" -"במסוק". כך חיים העשירים והמפורסמים" (עמ' 196). קובן חוזר פעם נוספת לאורך הטקסט על הביטוי "כך חיים העשירים והמפורסמים" ומשרטט בספרו הערצה עיוורת לאותה קבוצה אליטיסטית. מהתיאורים שלו נוטפת הערכה אדירה למה שהוא מכנה "חזירות קפיטליסטית". שם הכסף, הנשים, התהילה. באמת נשמע שווה. קובן חיבר כאן שיר הלל לפרסום, לשררה, למכוניות יקרות ולמותגים, למצ'ואיזם ולאלימות, לעולמו של וין. אבל כנראה שלהרבה מאיתנו זה פשוט עובד.

מהלך מוטעה / הרלן קובן. מאנגלית: ירון פריד. ידיעות ספרים וספרי חמד, 304 עמ'.