טוקיו הוטל

אם עוד פעם אני אשמע על ספר שמתואר כ"סיפור אהבה בלתי אפשרי" אני לא יודעת מה אני אעשה. כמה פעמים אפשר יהיה למכור לנו את החומר הזה? רומיאו וג'ולייט יש רק אחד. או עשרים. למה לנו את הספר השלושת אלפים על הנושא הזה? ואיך הם עדיין מוכרים? "מלון בפינת מר ומתוק", הספר בעל השם הדביק יותר מאטריות שעועית, בהחלט משתמש בתבנית הזו - סיפור אהבה בלתי אפשרי (שיט, כתבתי את זה) בין נער סיני לנערה יפנית בסיאטל של ימי מלחמת העולם השניה - שניהם ילידי אמריקה. עלילת הספר קופצת תדיר בין 1942 לבין 1986, בתארה את הנרי, בן המהגרים הסינים, פעם בתור ילד ההופך לנער ופעם בתור גבר כבן חמישים. ארבעים שנה של המתנה לאדם אחר - לקייקו, חברתו הטובה אשר גורשה יחד עם משפחתה מהרובע היפני בסיאטל אל מחנה עצורים מחוץ לעיר, בהוראת הנשיא רוזוולט. "השמועה אומרת שהרשות לפיזור אוכלוסין מתכננת לחייב כל גבר מגיל שבע-עשרה ומעלה על לחתום על שבועת נאמנות לארצות הברית." "למה?" שאל הנרי הנבוך. "איך אפשר להעביר אתכם הנה [למחנות העצורים] ולצפות מכם להישבע נאמנות?"  (עמ' 274). בואו נחליף מבט מבין ולא נמתח את ההקבלה הברורה גם ככה.

הנרי, שאביו השתלטן מכריח אותו להסתובב עם סיכה עם הכתובת "אני סיני" (אם כדי להפרידו מהיפנים, ואם כדי להוכיח נאמנות לסין), לא יודע היכן לקבור את עצמו מרוב בושה, ויותר מכך, לא יודע היכן וכיצד לחיות - בתור סיני או בתור אמריקאי. השימוש של המחבר בשפה ראוי לציון - מכיוון שזה אולי המקום היחידי בו הספר מצליח להתרומם -  הוריו של הנרי לא מרשים לו לדבר איתם סינית, אך מצד שני גם לא מבינים אנגלית. "הם ביקשו - לא, הורו לו - להפסיק לדבר בשפת האם הסינית שלהם. השנה היתה 1942, והם השתוקקו בכל ליבם שילמד אנגלית" (עמ' 18). התוצאה הינה בליל בין סינית לאנגלית, וחוסר אפשרות לדבר. תרגום גם הוא אינו אופציה, ובפעם היחידה בה מתבקש הנרי להשתמש בדו-שפתיות שלו למטרת תיווך, הוא מבלבל את התכנים בכוונה ומפוצץ את העסקה.

רק לא בפנים

סיאטל של הג'אז עוברת כאן בקלות, ללא מאמץ, ואפשר ממש לדמיין את העיר השוקקת למרות הוראות ההאפלה הנוקשות. מה שנולד כסיור בן שלוש שעות במלון פנמה שעבר המחבר ג'יימי פורד - נקודת הציון האחרונה שנותרה מהרובע היפני בעיר - קרם עור וגידים לספר עם עובי. אני בהחלט מבינה למה הוא הפך לרב מכר בארצות הברית, אך לא מאמינה שכאן יש סיבה לצפות למהלך דומה: אמנם זהו סיפור על זהות, על שורשים, על מולדת, אבל הוא סיפור שיושב על ברכי הרכות האמריקאית של כתיבה לא מזיקה (ע"ע "החיים הסודיים של הדבורים"), לא בועטת, כתיבה חמימה, כמו שמיכת הטלאים האינדיאנית שהמורה להיסטוריה של הולדן קולפילד מתכסה בה. מהזכרונות שנותרו במלון פנמה, לשלושים ושבע המשפחות שהטמינו בעומקו את היקר להן, נשארו תקליטי ויניל שבורים ושמלת כלה מתפוררות. אבל הכתיבה רק נוגעת בכאב הזה, ממתיקה אותו במקלות של קינמון, לא נכנסת לעומקו של מלון פנמה. העלילה רצה, מרתקת אפילו, אבל נשארים עם חסר, עם תחושה שהמחבר נוגע רק בקצה קצהו של המשבר החברתי והפנימי שבאמת התרחש שם. אם כבר ארכיאולוגיה, אז למה לא עד הסוף? מצד שני, כל אלו לא מנעו ממני לשתות את הספר הזה כמו תה קר. עם ג'ינג'ר ולימון. זה כנראה טיבם של רבי מכר, למה כבר יכולתי לצפות?

מלון בפינת מר ומתוק / ג'יימי פורד. מאנגלית: עידית שורר. ספריית מעריב, 342 עמ'.