חתונת הכסף

כמו שדלי מים הופך את מדורת הבישול לאפר - כמה התפרצויות של זעזוע והלם, לחש נזעם ואחר כך צינה דוממת, אבל נוכחת ומעיקה עוד יותר בגלל הכיבוי הפתאומי של מקור החום היוקד - כך בדיוק צינן את התלהבותה התצלום שבחנה כעת.

 

"בדיוק ככה?" שאלה את האורחת והקפידה שלא יהיה רמז לרתיעה או גינוי בקולה.

"ככה בדיוק," באה התשובה, ואכזבה צוננת חלחלה אל לבהּ.

אנג'ל התלבשה בהידור לקראת הפגישה, בציפייה גדולה לרווח שהיא עשויה להניב. היא השלימה את התלבושת בזוג חישוקי זהב שהשחילה לתנוכי אוזניה, יצאה מחדר השינה שלה אל חדר האורחים ובדקה אותו שוב, כדי לוודא שהוא מוכן לקראת בואה של האורחת המיוחדת. צעצועי הילדים פונו והונחו בחדרם ורצפת האריחים נוקתה ומורקה עד  שהבריקה. מסעדי העץ של הספה בת שלושת המושבים ושתי הכורסאות התואמות צוחצחו, וכל הכריות - שרופדו בבד עבה בהדפס כתום-חום - היו מונחות במקומן, והותפחו למלוא הנפח של מילוי הקצף המרובע שבתוכן. על שולחן הקפה היא הניחה צלחת לבנה בוהקת ובה מאפינס שוקולד בגביעי נייר, כל אחת מקושטת בזיגוג בצבע אחר - כחול, ירוק, שחור וצהוב.

 

אז נשמעה הצעקה מכיוון הדלת שהובילה מחדר האורחים אל מרפסת קטנה: האיתות שציפתה לו משכנתה אַמינָה, שעמדה וצפתה ממרפסת ביתה, בדיוק קומה אחת מעליה, והמתינה בדריכות לבוא המכונית המהודרת שנסעה במעלה הגבעה לעבר הקוֹמפּאונד, שכונתם המוקפת חומה.

 

בפרץ של התרגשות מחודשת חזרה לחדר השינה והסתתרה מאחורי הווילון משמאל לחלון, ומשם צפתה מבעד לסורג המעוקם ברֵיינג'רוֹבֶר השחור הנאה, כהה החלונות, שפנה ימינה בשביל העפר וחנה מול הראשונה מבין שתי הכניסות לבניין. נהג בבגדי שרד יצא מהמכונית ופתח את הדלת האחורית. הוא קרא לשני השומרים שנחו בצל עץ המימוֹזה מעברו האחר של השביל. הגבוה מבין השניים השיב בצעקה, קם על רגליו ללא חיפזון וטפח על מכנסיו כדי לנער את האבק האדמדם שדבק בהם.

הגברת מַרגַרַט וַאניקָה הגיחה מהג'יפ, וכל סנטימטר בהופעתה הלם את מעמדה כאשת שגריר: גבוהה ודקיקה, מטופחת והדורה בחליפה כחולה כהה בסגנון מערבי, חצאית שמגיעה עד לברכיים וחולצת משי לבנה, ושערהּ מוחלק ואסוף על עורפה ברשת הדוקה ומושלמת. היא עמדה ליד הג'יפ, דיברה בטלפון הסלולרי וסקרה את הבניין שלפניה.

אנג'ל חמקה בזריזות מהחלון, ובזמן שחזרה אל חדר האורחים דמיינה לעצמה את המראה שנגלה כעת לעיני האורחת. בית הדירות, שעמד בצומת של כביש סלול ושביל עפר באחד האזורים האמידים בעיר, היה ציון דרך בארבע קומותיו החולשות על שכונה של בתים גדולים וחצרות מוקפות חומות גבוהות, שנהגים צופרים בה לפני שערי ברזל גדולים ומשרתים יוצאים ופותחים אותם למכוניות פאר גדולות. אנשים ידעו שהבניין חדש רק משום שלא היה שם בשנה שעברה; הוא נבנה בסגנון האופנתי, ופירוש הדבר שהוא החל להתבלות ולהתפורר כבר ברגע שנבנה.

 

בהתרגשות גואה המתינה אנג'ל לנקישה המוכרת של השומר על דלת דירתה, וכאשר נשמעה פתחה אותה בפנים קורנות מאושר והכריזה ברגש כי לכבוד הוא לה לקבל את פניה של אורחת נכבדה כל כך בביתה. אבל עכשיו, כשישבה בכורסתה ומבטה נטוע בתצלום שבידה, דעכה התלהבותה ונמוגה בבת אחת. "כמו שאת יודעת, אנג'ל," שמעה את קולה של אשת השגריר, "מקובל לחגוג את חתונת הכסף עם עוגה כמו זו שהיתה בחתונה המקורית. עמוס ואני חושבים שחשוב מאוד לשמור על המסורת, בעיקר כשאנחנו רחוקים מהבית."

 

"זה נכון, גברתי אשת השגריר," הסכימה אנג'ל, שהיתה בעצמה רחוקה מהבית, אבל כאשר בחנה את התצלום תהתה למה בחרו בני הזוג, לפני עשרים וחמש שנים, במסורת שהעוגה הזאת ייצגה. היא לא דמתה לשום עוגת חתונה מסורתית שראתה בעיר הולדתה בבּוּקוֹבָּה שבמערב טַנזַניה, או בדאר א-סלאם שבמזרח. לא, זו היתה עוגה מסורתית של וּוַזוּנְגוּ, של לבנים. לבנה כולה - ציפוי לבן ועליו עיטורים לבנים. פרחים לבנים קטנים ועלים לבנים קישטו את שולי העוגה התחתונה, ושלושה מוטות לבנים היו נעוצים בה ועליהם עוגה נוספת, זהה לעוגת הבסיס. זו היתה, בפשטות, העוגה הסתמית ביותר שראתה מימיה. מובן שבתקופה שבה נישאו האדון וגברת ואניקה, סגנון הווַזוּנְגוּ עדיין נחשב לאופנתי, אפילו יוקרתי. אבל עכשיו, בשנת 2000, האם לא ניתן לצפות שכולם כבר יבינו שהווזוּנגוּ כבר אינם בני סמכא בענייני סגנון וטעם? אולי אם תראה לגברת ואניקה תצלומים של עוגות חתונה שאפתה ללקוחות אחרים, תצליח לשכנע אותה שצבע יכול לשפר מאוד את מראה העוגה.

 

היא הניחה את התצלום על השולחן והסירה את משקפיה, הכניסה יד מתחת לצווארון חולצתה ההדורה, שלפה משם את ממחטת הנייר שהחזיקה מתחת לכתפיית החזייה וצחצחה את עדשות משקפיה בתנועות נמרצות. היא עשתה זאת מבלי משים בכל פעם שסברה שלמישהו תצמח תועלת אם יתבונן בדברים ביתר בהירות.

 

"גברתי אשת השגריר, העוגה הזאת יפה להפליא..." פתחה ואמרה.

"כן, בהחלט!" קטעה אשת השגריר את דבריה בהתלהבות. "ובמסיבה, ליד עוגת החתונה החדשה, עמוס ואני מתכוונים להציב צילום גדול שבו אנחנו נראים בחתונה המקורית שלנו, לפני עשרים וחמש שנים, שבה אנחנו חותכים את העוגה. לכן חשוב מאוד ששתי העוגות יהיו זהות לגמרי!"

אנג'ל הרכיבה את משקפיה על אפה. היה ברור שלא תצמח לה שום תועלת אם תבהיר לגברת ואניקה שעוגת החתונה שלה היתה מכוערת וחסרת חן.

"אל דאגה, גברתי אשת השגריר. אני אכין לך עוגת חתונה בדיוק כזאת," אמרה והעלתה על פניה חיוך רחב כדי להסוות את אנחת הצער שנמלטה מפיה בעל כורחה. "היא תהיה יפה בדיוק כמו עוגת החתונה הראשונה."

הגברת ואניקה מחאה בשמחה כפות ידיים מטופחות. "ידעתי שאוכל לסמוך על מישהי שהיא ילידת טַנזַניה כמוני, אנג'ל! אנשים בקיגאלי מעריכים מאוד את עבודתך כאופה."

"תודה, גברתי אשת השגריר. עכשיו, אולי תוכלי למלא את טופס ההזמנה ואני אלך לחמם חלב לעוד כוס תה?"

 

היא הושיטה לאורחת גיליון נייר שעליו התנוססה הכותרת "טופס הזמנת עוגה", שחברתה סופי עיצבה במחשב שלה, ובעלה פּיוּס צילם במכונת הצילום של האוניברסיטה. בטופס היו משבצות למילוי פרטי הלקוח, היום והשעה למסירת העוגה, והיה צריך לציין אם אנג'ל אמורה לשלוח את העוגה או שהלקוח יבוא לקחת אותה בעצמו. היתה משבצת גדולה לפרטים המוסכמים על הלקוח ועל אנג'ל בעניין מראה העוגה, ומשבצת למחיר הכולל והמקדמה. בתחתית הדף היתה שורה מקווקוות לחתימת הלקוח, המאשרת שהיתרה תשולם ביום האספקה ושהמקדמה לא תוחזר ללקוח במקרה של ביטול. אנג'ל היתה גאה מאוד שטופס הזמנת העוגה שלה נכתב בארבע שפות: סווהילי, אנגלית, צרפתית וקִיניַרוּאַנדה, אף על פי שהיא עצמה ידעה רק אנגלית וסווהילי.

 

משגמרו לדון בעסקים התיישבו שתי הנשים לשתות בנחת את כוס התה שלהן, תה בסגנון טַנזַני עם חלב חם והרבה סוכר והֶל.

"אז איך החיים כאן בהשוואה לחיים בבית?" שאלה הגברת ואניקה, לגמה מעדנות מן הספל המהודר, מהיפים שהיו בארון המטבח של אנג'ל, והמשיכה לדבר אנגלית - השפה הרשמית השנייה של המדינה - למרות ניסיונותיה של אנג'ל לנהל את השיחה בסווהילי.

 

"אה, אין הבדל גדול, גברתי אשת השגריר, אבל ברור שזה לא הבית. כמו שאת יודעת, כמה מהמנהגים כאן במרכז אפריקה קצת שונים מהמנהגים שלנו במזרח אפריקה, אפילו שרוּאַנדה וטַנזַניה שכנות. מובן שקשה לקלוט את הצרפתית, אבל לפחות הרבה אנשים כאן מדברים סווהילי. ויש לנו מזל שכאן בקוֹמפּאונד יש הרבה דוברי אנגלית. אֶה! אבל את רזה מדי, גברתי אשת השגריר. קחי עוד אחת."

 

אנג'ל דחפה את צלחת העוגות לעבר האורחת, שלא אמרה דבר על צבעי הזיגוג - צבעי הדגל של טנזניה - ועד כה אכלה רק אחת מהן, זו שקושטה בזיגוג הצהוב, שייצג את אוצרות הטבע והמחצבים של טנזניה. "לא, תודה, אנג'ל. הן ממש טעימות, באמת, אבל אני רוצה לרזות. יוּסוּ תפר לי שמלה למסיבת החתונה והיא קצת הדוקה מדי."

 

"אֶה! היוּסוּ הזה!" קראה אנג'ל בהזדהות ונענעה את ראשה ברחמים. גם לה היו כמה מפגשים לא נעימים עם החייט הסֶנֶגַלי המהולל של  לָה קוּטוּר אוּניבֶרסֶל ד'אפריק בניאַמירַמבּוֹ, הרובע המוסלמי. "הוא מסוגל להעתיק כל שמלה מכל שבועון אופנה ועבודת הרקמה שלו משובחת, אבל אֶה! נראה לי שכל הנשים בסֶנֶגַל בוודאי רזות כמו עפרונות. לא משנה כמה מדידות יוּסוּ עושה, השמלה שהוא יתפור תמיד תהיה קטנה עלייך."

 

זה היה נושא כאוב למדי בשביל אנג'ל, שהיתה פעם רזה יותר בעצמה. אמנם, מעולם לא היתה דקיקה כעיפרון, גם לא בילדותה, אבל בשנתיים האחרונות התחילה להתרחב בהדרגה - בעיקר באזור הישבן והירכיים - ועכשיו הרגישה כאילו רבים מבגדיה נתפרו בידי יוּסוּ זה, שאינו תופר לפי המדידות. ד"ר ריג'וֹיס העירה לה שהעלייה הזו במשקל טבעית בהחלט וצפויה אצל אישה העומדת בפני "השינוי", אבל הדבר לא שיפר את הרגשתה. כיוון שניהלה את העסק שלה מהבית, יכלה ללבוש רוב שעות היום חולצת טריקו רחבה מעל חצאית מבד קאנגה, שנקשרת סביב המותניים, וזו היתה תלבושת נוחה שהתאימה לכל מידה.

 

"ואיך החיים בקוֹמפּאונד הזה?" שאלה אשת השגריר.

"זה מקום בטוח," השיבה אנג'ל. "אמנם אף אחד כאן לא מרואנדה, אבל אנחנו קהילה מצוינת. אֶה! יש פה אנשים מכל העולם! מסוֹמַליה, אנגליה, אמריקה, מצרים, יפן -"

"וכולם עובדים בקיסט?" התפרצה הגברת ואניקה לדבריה של אנג'ל לפני שהספיקה להשלים את רשימת הגולים המלאה מכל העולם. קיסט - מכון קיגאלי למדע וטכנולוגיה - מוסד אוניברסיטאי חדש שנפתח לאחרונה בבירה, היה מוקד משיכה לאקדמאים גולים רבים.

"לא, רק בעלי עובד שם. הם לא מספקים דיור לסגל הרגיל, אבל פּיוּס הוא יועץ מיוחד והחוזה שלו כולל מגורים. רוב התושבים האחרים כאן הם עובדי סוכנויות סיוע וארגונים לא-ממשלתיים. את יודעת איך זה כשנגמרת מלחמה - הדולרים מתחילים ליפול מהשמים כמו גשם, ואנשים באים מחוץ לארץ בריצה כדי לאסוף אותם." אנג'ל השתתקה לרגע ואחר כך הוסיפה: "וגם כדי לעזור בשיקום, כמובן."

"ברור," הסכימה אשת השגריר וזעה באי-נוחות על הכריות הכתומות-חומות שעל ספת העץ.

 

אנג'ל ידעה שהשגריר ואניקה מקבל תוספת גדולה על שכרו כפיצוי על הסכנות והקשיים הכרוכים בשירות בארץ שבה השתוללה עד לא מזמן מלחמה אכזרית. היא שמה לב שהגברת ואניקה מנסה להסיט את השיחה לנושא אחר, וראתה איך ארשת פניה משתנה מאי-נוחות להקלה כאשר מבטה נפל על ארבעת התצלומים הממוסגרים שהיו תלויים על הקיר, גבוה מעל הספה.

"מי אלה, אנג'ל?" היא קמה מהספה כדי להתבונן בתצלומים.

 

אנג'ל הניחה את ספלה וקמה אף היא. "זו גרֵייס," אמרה והצביעה על התצלום הראשון. "היא הבכורה, בתו של הבן שלנו, ג'וֹזֶף. היא בת אחת-עשרה עכשיו. ואלה בֶּנֶדיקט ומוֹזֶס, גם הם הבנים של ג'וזף. מוזס הוא הצעיר שביניהם, בן שש." היא עברה לתצלום השלישי בזמן שהגברת ואניקה השמיעה קריאות התפעלות במיומנות של דיפלומטית מנוסה. "אלה פֵיית' ודניאל. שניהם הילדים של הבת שלנו, וינאס." היא נגעה בתצלום הרביעי. "אלה ג'וזף ווינאס," אמרה. "ג'וזף נהרג לפני שלוש שנים, ובשנה שעברה איבדנו את וינאס."

 

היא התיישבה בכבדות, ומסגרת העץ שמתחת לכרית חרקה באופן מדאיג. היא שילבה את ידיה בחיקה.

"אֶה, אנג'ל," אמרה הגברת ואניקה בקול נמוך, התיישבה מעברו השני של שולחן הקפה והניחה יד מטופחת על ברכה של אנג'ל. "זה דבר נורא לאדם, לקבור את הילדים שלו."

אנג'ל נאנחה אנחה כבדה. "נורא, גברתי אשת השגריר. לאבד ככה את שניהם. ג'וזף נורה על ידי שודדים בבית שלו במוּאַנזה."

"אוי, אוי, אוי," הגברת ואניקה עצמה את עיניה, נדה בראשה ולחצה את ברכה של אנג'ל.

"ווינאס..." אנג'ל הניחה את ידה על ידה של האורחת. "וינאס עבדה קשה מדי אחרי שבעלה עזב אותה. הלחץ והמתח היו קשים כל כך, עד שהיא מתה מלחץ דם גבוה."

"אווו, דברים כאלה יכולים לקרות, אנג'ל." הגברת ואניקה שחררה את אחיזתה מברכה של אנג'ל וחפנה את כף ידה. "הדוד שלי, אחרי שאשתו נפטרה, עבד קשה כל כך בעסק שלו, עד שמת מהתקף לב. אֶה! לחץ! אהה." היא נדה בראשה וצקצקה בלשונה מאחורי שורת שיניים בוהקות.

"כן," הסכימה אנג'ל. "אבל פּיוּס ואני לא יוצאי דופן, גברתי. זה מצבם של הרבה סבים וסבתות בימים אלה. הילדים שלנו נלקחים מאתנו ואנחנו נאלצים להיות הורים לנכדים שלנו." אנג'ל משכה בכתפיה. "זה יכול להיות כדור אקדח. זה יכול להיות לחץ דם גבוה. בדרך כלל זה הווירוס."

הגברת ואניקה שחררה את ידה של אנג'ל והושיטה יד אל ספל התה שלה. "אבל מובן שאנחנו, מטנזניה," אמרה וקולה נעשה לפתע רשמי וחסר חמלה, "לא סובלים מהבעיה הזו."

 

אנג'ל הביטה באורחת בתימהון. היא הסירה את משקפיה וצחצחה את העדשות בממחטת נייר.

"סליחה, גברתי אשת השגריר, בלבלת אותי. ממה שאמרת אפשר להבין שאצלנו בטנזניה אין וירוס. אבל כולם יודעים -"

"אנג'ל!" קולה של גברת ואניקה הפך ללחישה חדה והִסה אותה. "בואי לא נגרום לאנשים להאמין שגם בארץ שלנו אנחנו סובלים מהבעיה הזאת. בבקשה!"

אנג'ל נעצה באורחת מבט נוקב, ואז הסירה את משקפיה והתחילה למרק את העדשות בממחטה. "גברתי אשת השגריר," אמרה. "את חושבת שבאוּגַנדה הווירוס נמצא?"

"באוּגַנדה? טוב, בוודאי. אפילו ממשלת אוגנדה הודתה שהווירוס נמצא אצלם."

"ובקֶניה?" המשיכה אנג'ל. "מה דעתך, בקֶניה הוא נמצא?"

"אה, כן. שמעתי שהוא נמצא שם."

"ובזַמבּיה? ומַלַאווי? ומוֹזַמבּיק?" אנג'ל הניחה את משקפיה ואת ממחטת הנייר על שולחן הקפה והחלה למנות את הארצות על אצבעות כף ידה.

"כן," הודתה הגברת ואניקה. "גם בארצות האלה."

"ומה עם הרפובליקה הדמוקרטית של קוֹנגוֹ?"

"טוב, כולם יודעים שבקוֹנגוֹ הווירוס נמצא."

"ובטח שמעת שהוא הגיע לבּוּרוּנדי ולכאן, לרואנדה?"

"אה, כן."

"אם ככה, גברתי אשת השגריר, אם את יודעת שבכל אחת מהמדינות שגובלות בטנזניה יש וירוס, אז גם אנשים אחרים יודעים את זה. אי אפשר לשמור את זה בסוד. ואם אנשים יודעים שהווירוס התפשט בכל המדינות השכנות של טַנזַניה, למה שיחשבו שהוא לא קיים בטַנזַניה? הם יחשבו שיש משהו מיוחד בגבולות שלנו, שחוסם את הווירוס ולא נותן לו להיכנס?" אנג'ל השתתקה בחשש שמא הפריזה בדבריה ופגעה באורחת הנכבדה. היא הרכיבה את משקפיה על אפה והתבוננה בה. לשמחתה, הגברת ואניקה נראתה מפוכחת דווקא, ולא נרגזת.

"לא, את צודקת, אנג'ל. זה פשוט משום שעמוס משתדל להימנע מלהודות שאנחנו סובלים מהבעיה הזאת בטנזניה. זה התפקיד שלו."

"זה מובן," הסכימה אנג'ל, "ואשת השגריר צריכה גם היא לנהוג כך, ברור, במיוחד כשאת מדברת עם זרים. אבל אנחנו שתינו מטנזניה, ושתינו יודעות שהווירוס יכול להגיע לכל משפחה בארץ ולקחת מישהו מבניה."

"כן, כמובן, אבל.. לא לכל משפחה," התריסה הגברת ואניקה. "לא למשפחה שלנו. וגם לא למשפחה שלך, אנג'ל. אני בטוחה."

 

אבל אשת השגריר טעתה. אילולא פגע כדור האקדח של השודדים בראשו של ג'וזף באותו הלילה, כשחזר מביקור אצל אשתו הגוססת בבית החולים בבּוּגאנדוֹ, היתה אנג'ל מספרת עכשיו את סיפור מותו באופן שונה בתכלית. אבל אז אולי היה מוקדם מדי לספרו. ג'וזף שמר על כושר והמשיך לצאת לריצה בכל ערב ולשחק כדורגל בכל סוף שבוע. לכן אולי היה עדיין חי כיום. אנג'ל ידעה שמוטב לא לדבר על כך באוזני האורחת, שעלולה להרגיש שלא בנוח ואולי אפילו לקרוע את טופס הזמנת העוגה. היא החליטה לשנות את נושא השיחה.

 

"את יודעת, פּיוּס ואני החלטנו שיהיו לנו רק שני ילדים, כדי שנוכל לממן את הלימודים שלהם. באותם ימים, תכנון משפחה היה עניין חדשני מאוד. אנחנו היינו חלוצים. עכשיו היינו אמורים לנהל אורח חיים נוח יותר. פּיוּס היה אמור ליהנות מפנאי רב יותר, עכשיו שיש לו רק עוד כמה שנים עד לפרישה. אבל במקום זה הוא עובד קשה עוד יותר. הילדים שלנו היו אמורים להתכונן לטפל בנו עכשיו, והנה אנחנו מוצאים את עצמנו מטפלים בחמשת הילדים שלהם. חמישה! גרֵייס ופֵיית' ילדות טובות. ילדות רציניות. אבל הבנים! לא, לא." אנג'ל נדה בראשה.

"בנים? לא ולא," הסכימה הגברת ואניקה, שגידלה שלושה בנים בעצמה - ואנג'ל ידעה זאת - וגם היא נענעה בראשה.

"לא ולא," חזרה אנג'ל ואמרה.

"בנים? לא ולא," הסכימה הגברת ואניקה.

שתי הנשים ישבו והרהרו בשתיקה בבעיית גידול הבנים.

ואז אמרה הגברת ואניקה: "אלוהים בהחלט המיט עליך אסון, אנג'ל, אבל לא ייתכן שיש בזה גם ברכה? הרי צחוקו של ילד הוא הגג שעל הבית, לא?"

 

"כן, בוודאי," הזדרזה אנג'ל להסכים. "אבל העניין הוא שלא נוכל לפרנס את הילדים האלה כמו שפרנסנו את השניים הראשונים. בכל זאת, אנחנו חייבים לנסות לתת להם חיים נוחים ככל האפשר. לכן החלטנו לעזוב את טַנזַניה ולעבור לרואנדה. כספי הסיוע מגיעים גם לאוניברסיטה, והם משלמים לפּיוּס הרבה יותר מכפי ששילמו לו כיועץ מיוחד באוניברסיטה של דאר. נכון, רואנדה עברה דבר נורא. נורא, גברתי אשת השגריר, רע מאוד. הרבה לבבות כאן מלאים כאב. הרבה עיניים כאן ראו דברים מחרידים. מחרידים! אבל רבים מאותם לבבות הם כעת אמיצים מספיק להתמלא תקווה, ורבות מאותן העיניים מביטות אל העתיד במקום אל העבר. החיים נמשכים. יום-יום. בשבילנו יש לחיים כאן יותר יתרונות מחסרונות. עסקי העוגות שלי משגשגים כי כמעט שאין כאן חנויות שאפשר להשיג בהן עוגות, ועסק למכירת עוגות לא יצליח במקום שבו אין לאנשים סיבה לחגוג."

 

"הו, כולם מדברים על העוגות שלך! בכל חגיגה וכל אירוע, העוגה היא של אנג'ל. ואם זו לא עוגה שאפתה אנג'ל, תמיד יהיה שם מישהו שידבר על אירוע שבו היתה עוגה של אנג'ל."

אנג'ל חייכה וטפחה על תסרוקתה בתנועת גאווה צנועה. אחד המותרות היחידים שהרשתה לעצמה היה ביקור סדיר במספרה, כדי להחליק את שׂערהּ ולעצבו בתסרוקת שהולמת את גילה.

"טוב, בגלל שאני עסוקה כל כך בעבודה אני מרגישה צעירה, גברתי. ואני חייבת להרגיש צעירה למען הילדים. את יודעת שיש כאן הרבה אנשים שבכלל לא יודעים שאני כבר סבתא? כולם קוראים לי מאמא-גרֵייס, כאילו שגרֵייס היא הבת הבכורה שלי, ולא הנכדה הראשונה שלי."

"אבל את באמת האמא של גרֵייס עכשיו, אנג'ל. מי היא מאמא-גרֵייס אם לא את? מי הוא באבא-גרֵייס אם לא בעלך?"

 

אנג'ל התכוונה לענות, אבל הדלת נפתחה ואישה צעירה, נמוכה ושמנמנה, נכנסה בהילוך שקט וגינונים של משרתת והתייצבה מולה.

 

"אופת העוגות מקיגאלי" / גייל פארקין. הוצאת כתר, 268 עמ'.