חלל עמוק

גילוי נאות: הייתי סטודנט של דרור בורשטיין. זוהי הצהרה שהיא גם נקודת מוצא לביקורת הזו. למדתי אצלו מספר קורסים וקראתי את רוב ספריו ("אבנר ברנר", "הרוצחים", "קרוב". הרוצחים הכי טוב). אני קורא גם את הבלוג שלו, "מתחת לשולחן". למרות שבורשטיין הוא לא אקדמאי טיפוסי - מתעניין יותר במעשה הקריאה מאשר בתיאוריה ספרותית, ובבלוג שלו מגדיר את עצמו בפשטות כ"סופר" - מעניין לראות איך כבר בעמודים הראשונים של "נתניה", ספרו החדש, לא בדיוק רומן - אולי מונולוג ארוך במיוחד, כל תחומי העניין האקדמיים שלו נפרשים כמעט בבת אחת.  אסטרונומיה, מרחבים עירוניים, הסיפורת של ברנר ושל גנסין, זן בודהיזם, חייו הפרטיים של בורשטיין ובעיקר ההיסטוריה המשפחתית שלו - כל אלו הם הטווח המיידי שבו פועל הספר המעניין הזה.

"נתניה" היא העיר בה נולד וגדל, אך הפרויקט של בורשטיין כאן גדול יותר משהספר מרמז (אם כי הפטריות המסתוריות, החייזריות, הפסיכדליות שצומחות על העטיפה שלו אומרות יותר מאשר הכותרת, במקרה זה). בעודו מדבר תדיר על אסטרונומיה, באופן שכל הזמן מתעתע בקורא - אולי הוא בודה את העובדות מליבו, ואולי הן מבוססות על המציאות באופן מדויק למדי - יש כאן איזו תנועת יו-יו, מסחררת (ומעייפת לעיתים), בין פני העיר נתניה (לפעמים מחליפה אותה תל אביב) לבין החלל. כלומר, זוהי קוסמולוגיה שבה מהחלל רואים לא רק את החומה הסינית אלא גם את הטיילת.  אני מרגיש שההיכרות שלי עם בורשטיין - היכרות חד-כיוונית של סטודנט עם מרצה, שהיא קצת כמו היכרות של צופה בהופעה עם הלהקה על הבמה - מיידעת בהכרח את הקריאה שלי את "נתניה".

השכונה של מר בורשטיין

מצד אחד, זה מתסכל, מצד שני זהו טקסט שמעודד אותי להודות בדבר הזה במקום להדחיק אותו כ"לא ראוי". ההישג העיקרי של בורשטיין כאן הוא שהוא מצליח לאפשר גם להקשרים שנראים מופרכים במקור - נתניה והירח, דינוזאורים וסבא שלו - לעבוד ביחד במרווחים קצובים מאד של טקסט. יחסי שכנות טובים הם עניין שקשה לבנות. ושוב, הדבר מסתדר לי עם בורשטיין עצמו, שתמיד היה שמח לחלוק מחייו האישיים במהלך הקורסים שהעביר. אני מבין שזה לא לרוחו של כל אחד, אבל בדרכו, הוא גרם לזה לעבוד.  אבל זהו פרויקט שאפתני, שאפתני מאד, אולי שאפתני מדי בשביל טקסט קצר בסך הכל, פחות מ-250 עמודים, מרווחים היטב ועוד עם תמונות פה ושם. רוב הזמן זה עובד, לפעמים זה נהיה קצת שאפתני מדי. החלקים בהם טקסטים "חיצוניים" פורצים לתוך הספר, למשל קטע מאחד משיריו של אבות ישורון, שוברים את חווית הקריאה בספר שמומלץ לקרוא בנשימה אחת, מכיוון שהוא דורש איזושהי השהייה של דחף הסקפטיות הטבעי של הקורא, בדומה מעט לחווית הקריאה בספריו של יואל הופמן (האהוב על בורשטיין, והמהווה השפעה בולטת על "נתניה").

מפריעה לעיתים גם איזו שקיפות בהשפעות על הטקסט: ברנר וגנסין מרגישים מעט זרים כאן, ובאופן כללי הנסיונות לתאר את שדה הספרות העברית בדימויים שונים ומשונים נכנסים בצורה מבולבלת מעט לתוך מה שהוא, בסופו של דבר, דיוקן עצמי-משפחתי. הם צורמים כאן יותר מהמאובנים (דווקא מדע הפלאונתולוגיה מתאים כאן, עם היכולת המפליאה הזו לשחזר דמות של דינוזאור ממספר עצמות בלבד, שכמוה גם המהלך כאן, לבנות היסטוריה שלמה מתוך תמונות זעירות). גם הנטיה של בורשטיין לפואטיות יתר מרגישה יותר כמו כפפות מגן בהן הוא מתמודד עם הרגעים היותר טעונים של הפרוזה שלו: הוא יכול לכתוב פתאום על איזשהו תליין שאוכל את ארוחת הבוקר שלו שכוללת משום מה חמאה רכה שנמסה על צנים. חמאה זה נחמד, אבל יש כאן פוטנציאל אמיתי לבשר. הוא גם מתגשם, כאשר הזמן לא מתבזבז על כתיבת "הופמנאות" שכאלה.

"נתניה" / דרור בורשטיין, הוצאת כתר. 244 עמ'