נובליסט

אם אתה גבר לבן, אתה יכול לעשות כמעט הכל. גם להיות אמריקאי עוזר. אלא אם כן עיניך נשואות לפרס נובל לספרות. הפעם האחרונה שהפרס הזה הלך לארה"ב הייתה ב-1993, ואז הוא ניתן לטוני מוריסון. עכשיו, אני לא מנסה להגיד מילה רעה על יכולותיה כסופרת, רק רוצה לציין את העובדה שהיא הזוכה האמריקאית ה"אמיתית" היחידה מאז סול בלואו, שזכה ב-1976 - בשביס-זינגר (1978) ויוזף ברודצקי (1987) אמנם גרו בארה"ב בתקופת הזכיה שלהם, אך לא ניתן לראות בהם סופרים אמריקאיים. בשביס-זינגר הוא סופר יידיש, המשורר ברודצקי היה מהגר מבריה"מ. גם סול בלואו, אם רוצים להתעקש, הוא יליד קנדה, ואז צריך לספור אחורה עד ל-1962, עת הפרס הלך לג'ון סטיינבק. 

בהימורים על זהות הזוכה השנה פיליפ רות צנח מספר מקומות - מהמקום השלישי למקום ה-22. את המקום השלישי הוא פינה להרוקי מורקמי, שאמנם מעריצים רבים לו, אך הנובל לספרות הוא לא תחרות פופולריות, ומורקמי לא כתב משהו מעניין באמת פרט ל"מרדף הכבשה", וגם אז, מדובר יותר בספר מוצלח, מעניין, אך לא  משהו שמשקף היטב את הרמה שאמורה להיות לפרס הזה. אפילו תומס פינצ'ון - וקשה לי לכתוב את זה על הסופר האהוב עליי מכולם - לא צריך להיות מדורג מעל רות. על אף שמדובר בכותב מבריק, חד ומופרע, הפרוזה הרדיקלית שלו היא גם נישתית. פרס נובל עניינו בתרומה לספרות עולם, ובעוד שמבחינת עשרות אלפי מעריציו של פיליפ רות ברחבי העולם, המחבר של קלאסיקות כמו "מה מעיק על פורטנוי", "אמריקן פסטורל" או "מבצע שיילוק" עשה בדיוק את זה, זה פשוט לא מספיק טוב עבור ועדת הנובל. 

ניוארק פסטורל

למעניקי פרס הנובל, כנראה, פשוט לא קוסמת העין של רות, המכוונת כמעט תמיד על חיי הפרברים האמריקאיים. מבחינה תרבותית, מעמד הביניים האמריקאי הוא אולי המרקם החברתי המכונן של המאה העשרים, גם אם יותר באמצעות הטלוויזיה מאשר באמצעות הספרות. אבל אולי הם רואים את נושאי ספריו של רות ככאלו שקיבלו כבר חשיפת יתר (ב-2001 מגזין סלייט הקדשי כתבה שלמה לדמיון בין רות לוודי אלן) - וזה שאף אחד לא שר אותם טוב כמוהו לא ממש מעניין אותם. ואולי, האמת, האווירה הטעונה שתמיד שוררת בפרברים האלה (בדרך כלל מדובר בניוארק, ניו ג'רזי - נופי ילדותו של רות) היא זו שלא מעניינת אותם. זה לא שאני רומז משהו, אבל רק פעמיים קרה שאנשים מאותה המדינה זכו במשך שנתיים ברצף וזה קרה עם שוודיה ועם דנמרק.

השאלה היא האם פיליפ רות עצמו זקוק לנובל הזה. אין ספק שהוא מוכר הרבה יותר מכל הזוכים שלו בשנים האחרונות, פרט להרולד פינטר (2005). אתמול (שלישי, ה-5 בספטמבר) יצא לאור הרומן החדש שלו, "Nemesis": זהו ספרו ה-31. וגם הוא מסרב להתנתק מהקומפורט זון של רות - הוא מתחרש בניוארק של 1944 ועוסק במשבר אמונה של יהודי צעיר.

אולי זהו האלוהים בכתיבה של רות שמפריע לועדת הפרס. הם, אחרי הכל, מחפשים ספרות "אידיאליסטית", בעוד שגיבוריו של רות תמיד מנהלים מערכת יחסים קצת משונה כזאת עם העולם, נפעמים תמידית מהכאוס והאכזריות שלו. לפעמים כל הנורא הזה, שמגיח מהפינות החשוכות עם סכין שמחפשת גב, גורם לקרע בין האדם לסביבה שלו, בין האדם לאידיאליזם, לקהילה, לאלוהים. ב"מבצע שיילוק", למשל, רות מרחיב את הקשר המייסר הזה בין היהודי ליהדות לחקירה של הקשר של היהודי ליהדות לישראל ולישראליות: רות, שהוא עצמו גיבור הספר, מנסה ככל האפשר להביט על ישראל במבט מרוחק מארצות הברית, אבל נסיבות מופלאות לחלוטין זורקות אותו לתוך לב התופת של "הסכסוך".

אז התשובה היא שרות לא זקוק לנובל. כיוון שפיליפ רות הוא עצמו דמות של פיליפ רות, גם ממשית (הוא הגיבור של שלושה מהרומנים של עצמו) וגם באופן פיגוראטיבי יותר, סיפורו של סופר שלא מקבל את מה שמגיע לו, מכל הסיבות שתוארו כאן - זהו סיפור שתפור על רות. והוא אף פעם לא יכול היה לסרב לפיתוי לספר עוד פעם את הסיפור של עצמו.