לקרוא ולמחוק

סטיפן אליוט עדיין מעדיף לקרוא מדפים. אולי הוא שונא עצים אבל יותר סביר להניח שמדובר בהרגל שהתקבע עם השנים, או סתם סנטימנט. אבל סטיפן אליוט הוא לא רק סופר - "The Adderall Diaries", הרומן האחרון שלו (שמוגדר כממואר) , אלא הוא גם העורך והמייסד של The Rumpus, מאתרי הספרות הטובים והנחשבים ביותר בעולם כרגע. החוזה של אליוט עם הוצאת הספרים היה כרוך גם ביציאת הספר בפורמטים דיגיטליים שונים, אבל אליוט סיפר ב-The Rumpus שהוא לא אוהב את איך שספרים משווקים כרגע באינטרנט. אז הוא עשה משהו נוסף: הוא בנה אפליקציה לאייפאד (וגם לאייפון).

אליוט הוא בוודאי לא הראשון שמוציא ספר בצורת אפליקציה (למשל, הרומן המדהים של דייויד פוסטר וואלאס, "Infinite Jest", עתיר הערות השוליים ובעל הפורמט הכאוטי, יצא לפני זמן מה בפורמט זה), וניסויים שונים עם מה שמכונה "הייפרטקסטים" קיימים כבר שנים, עוד מימי גאוסיטיז. אבל אליוט בהחלט יכול לסמן טרנד עתידי. הוא לא צעיר מדי (39) ולכן קשה לומר שהוא נולד לתוך סביבה ממוחשבת. הוא גם לא סופר מתחיל שמנסה למשוך תשומת לב (זהו ספרו השביעי). למרות שמצד אחד הוא איש ספרות קלאסי, שלימד כתיבה יוצרת בכמה מכללות אמריקאיות נחשבות למדי, מצד שני, הרקע שלו באינטרנט - ולדבריו, המפגש שלו עם הדיונים הסוערים במועדון הספרים של דה רומפוס, שלא מזמן התפאר בהישג שכל הספרים האחרונים שהוצעו בו סוקרו במדור הספרות של הניו יורק טיימס (אולי היוקרתי בעולם) - היה זה שגרם לו לרצות לתת יותר לקוראים שלו מאשר פשוט את הטקסט בפורמט PDF. 

נערי קריאה

עכשיו כשמכשירים כמו האייפאד מאפשרים גם פורמט קריאה נוח פיזית, שקרוב יותר מבחינת הרגשה לספר מאשר לקריאה ממסך מחשב, הספרות עצמה עשויה להשתנות בצורה דרסטית. למרות שזה לא מחדש לאף אחד שנולד אחרי "האמנות בעידן השיעתוק הטכני" של וולטר בנימין שהטכנולוגיה משפיעה על היצירה, דווקא הספרות הייתה, באופן יחסי, די מוגנת משינויים כאלה. הטכנולוגיה לא השפיעה כל כך על הטקסט עצמו - רק על קלות ההפצה שלו, מהמצאת הדפוס, דרך שכלולו ועד לטקסט באינטרנט. אבל עכשיו לראשונה מוצעת האפשרות לשכלל את הקריאה הלינארית. מה שאליוט מציע עוד די צנוע, בעיקר היכולת לדון עם אנשים בספר אונליין ולקבל כמה תוספות על הבית, נגיד יומן המסע שלו מסיבוב ההקראות שערך בעקבות הספר. אבל לא רק שספרים כמו אלו של וואלאס הופכים פתאום לפשוטים ומובנים בהרבה לקריאה, אלא שזה גם פותח אופציה להדפיס מחדש את הספרים של ג'ויס, פינצ'ון או יעקב שבתאי בדרך כזו שסוף סוף יהיה אפשר, לשם שינוי, לעקוב אחר הדמויות.

במקרה הזה, של ספרים שכבר יצאו, במיוחד אם יוצריהם מתו מאז - אין ברירה אלא להתעמת עם השאלה הבלתי נסבלת על כוונת היוצר לגבי קושי אקט הקריאה וכמובן גם לזכות הסופר על יצירתו. האפליקציות התאורטיות האלה יכולות לפשט את הקריאה באותה מידה שבה ניתן היה לעשות באמצעים פרימיטיביים בהרבה (נגיד, פנקס עם רשימות בצד). כמו כן, האם לסופר יש זכות להגיד למישהו איך לקרוא את הספר שלו?

לזרוק מו"לים לים

אבל זה אפילו לא החלק המרגש באמת. אני מניח שאם אין לאף אחד בעיה לפרסם ספרים שהיוצרים שלהם דרשו לגנוז אותם ולהשמיד את כל העותקים, אז גם לאף אחד לא תהיה בעיה מוסרית מיוחדת להוציא אותם לא בדיוק בפורמט שתוכנן. מה שבאמת מרגש כאן הם שני דברים: הראשון הוא האפשרויות לסופרים החדשים והעתידיים. כותבים שיגדלו לתוך אופציות חדשות של כתיבה יוכלו לייצר ספרות שונה רדיקלית מקודמתה. אנשים שאולי לא נמשכו לאפשרויות כתיבה ליניאריות יקפצו לתוך ההזדמנות החדשה שיציע הייפרטקסט שגם יהיה נוח לניווט ולא טורדני ומסורבל כפי שהיה עד עכשיו.

העניין השני הוא האופציה של ההסתלקות המבורכת של הוצאות הספרים מהזירה. ברור שימשיכו להיות שחקני כוח שונים בזירה - אז בסדר, הם יהפכו למשרדי יח"צ. כי ברור שיהיו עשרות אלפי סופרים בעולם וכולם יתחרו זה בזה וכמות הקוראים מוגבלת וזמנם מוגבל עוד יותר. ועדיין. עדיין פתאום אתה יכול להוריד ספר לאייפאד ואתה לא תלוי בהחלטות של יבואנים, מו"לים, רשתות חנויות ספרים, האידיאולוגיות הסמויות שלהם, קרנות שמממנות תרגומים של ספרים מארצות מסוימות. אוקיי, חלקנו עדיין תלויים במתרגמים ובמי שמשלם להם כסף. המהפכה נדחית עד לשכלול הגוגל טרנסלייט.