מנזר טאו לין

אני מציב את הבעיה ככה: "בישראל יש אולי כמה עשרות אנשים שמכירים אותך. תציג את עצמך לקוראים ותסביר למה הוצאות לאור צריכות לתרגם ולפרסם את הספרים שלך בעברית". טאו לין עונה: "אני בן 27. אני חי בברוקלין, ניו יורק. הספר האחרון שלי, 'ריצ'רד ייטס', הוא רומן שמבוסס על תקופת החיים שלי בין מרץ 2006 לנובמבר 2006. העבודות שלי כללו מסעדה טבעונית אורגנית, גניבת סוללות כמעט כל יום ומכירתן ב-eBay ושתי ספריות שונות. כרגע יש לי בערך 1700 דולר. המאכלים האהובים עליי כוללים אבטיח, אננס ומי קוקוס. החיות האהובות עליי הם פודלי צעצוע, אוגרים, כריש גדול פה ותמנון ענק. ההורים שלי חיים בטייוואן. קרוב המשפחה היחידי שלי באמריקה הוא אחי, שגם הוא גר בברוקלין, ניו יורק. אני כותב ספרים על להרגיש בודד, מדוכא, להנות מהחיים, להתרגש, לצחוק עם חברים, לצחוק עם 'מאהבים', להנות ולהרגיש כאילו החיים הם יפים ולהרגיש עצוב כי הם חולפים ושמח כי הם קיימים."

בגיל 27 טאו לין כבר מפרסם את הספר השישי שלו. הוא דמות שנויה במחלוקת בחוגים ספרותיים בארה"ב - מצד אחד בגלל הכתיבה הפשוטה והבסיסית שלו, מצד שני בגלל ההתנהלות האינטרנטית שלו. בטוויטר, כמו גם בבלוג (שימו לב לכתובת המופרעת), לין כותב בסגנון האידיוסינקרטי לחלוטין שלו - המון מרכאות סביב מילים שלא בהכרח הייתם מצפים למצוא מרכאות סביבן, שיטות משונות להרוויח כסף (אחת לזמן מה לין מוכר במכירה פומבית פריטים אישיים או ציורים. ויש את עניין הסוללות). חיבתו לקידום עצמי (למשל, את מגזין האינטרנט הניו-יורקי Gawker הוא הטריד להנאתו במיילים ואף הדביק סטיקרים על דלתות המשרד שלהם, מה שגרם להם להכריז עליו בתור האדם הכי מעצבן שהם מכירים. מאז הם הספיקו לסלוח לו ולין אף כתב טקסט לאתר) גרמה גם היא לאנשים לקחת אותו שלא ברצינות. מאידך, הנובלה הקודמת שלו, "Shoplifting from American Apparel" זכתה לביקורות משבחות מגורמים כמו ה-Village Voice, טיים אאוט ניו יורק והגארדיאן.

 

- אתה בלוגר, ושפת אינטרנט נוכחת בפרוזה שלך. איך כתיבת בלוג, וחשיפה לבלוגים אחרים השפיעה על הכתיבה שלך?

 

"אני לא חושב שהכתיבה שלי באינטרנט ובספרים שונה. אני לא משנה את הכתיבה שלי כשאני מזיז את הסמן מחלון אחד במחשב לחלון אחר במחשב. אני לא חושב שחשיפה לבלוגים השפיעה על הכתיבה שלי יותר מחשיפה לעיתונים או כתבי עת או שלטי חוצות או לעלונים או לתפריטים במק'דונלדס או לרומנים או לתנ"ך השפיעה על הכתיבה שלי. אני לא חושב שבלוגים ספציפיים השפיעו עלי. הסופרים שהשפיעו עליי הכי הרבה, עד כה, אני חושב הם לורי מור, ג'וי וויליאמס, מת'יו רורר, אן ביטי, והם כתבו את רוב הספרים שלהם לפני שבלוגים היו קיימים, 1995, אני חושב."

- התחלת יותר כמשורר, אבל עכשיו נראה שאתה מתמקד יותר בפרוזה. מה הנסיון שלך כמשורר עדיין רלוונטי כשאתה יוצא לכתוב רומן?

"אני רואה את כל הכתיבה שלי כזהה, במובן שאני מנסה להביע את מה שאני רוצה בעזרת הכי מעט מילים שאני יכול, ובצורה הכי מרגשת ומספקת שאפשר. זה תקף, באופן אידיאלי, בין אם אני כותב הייקו של חמש מילים או רומן של 55,000 מילים. אני חושב שאני מפריד בין שירה לפרוזה רק כי בשירה אני משתמש בשבירת שורה במקום פסיק או נקודה ואני לא עושה את זה בפרוזה."

 

- קראתי שאתה משתמש במרכאות כשאתה משתמש במילה שלא בהקשר המילולי שלה. למה זה משמעותי בשבלך?

 

"כי אז הקורא יודע באיזו נימה לקרוא את המילה/מילים. אני לא מדבר באותו הטון. מרכאות מסמנות שאני אומר מילה בצורה שונה, או בשביל לתת לאדם השני לדעת שאני מודע לכך שהמילה או מספר המילים הן קלישאה, שיש להם משמעויות מרובות, שאני 'עצלן' ולא ספציפי, ושיש במקרה שבו אני 'מאמץ' קול של מישהו אחר, מצטט אותו. אני חושב שאני משתמש במרכאות למטרה זו לעיתים רחוקות, אני פשוט נמנע מהמילה שהיא לא מילולית, או משתמש במילה הלא-מילולית בהקשר שבו המרכאות כבר נרמזות, באמצעות 'טון', כמו בקובץ הסיפורים שלי, 'מיטה'."

 

- קראתי ראיונות אחרים איתך, ונדמה לי שעיתונאים תופסים אותך כסופר מטורלל, ואולי כאדם מטורלל, ומנסים בכתיבה שלהם לחקות את התכונות האלה. איך זה גורם לך להרגיש? האם הם מנסים לצאת יותר טאו לין מטאו לין?

 

"זה מצחיק. אני אוהב את המילה 'מטורלל'. אני אוהב את זה אם מישהו חושב שאני מטורלל. אני אוהב אנשים שאני תופס כמטורללים. אני לא חושבים שאנשים מנסים לנצח אותי, אולי הם סתם נהנים. או לפחות חלקם או רובם."

הרומן האחרון של טאו לין - "ריצ'רד ייטס", שיצא ממש לפני מספר ימים, הוא בהחלט רומן עם כמה תכונות מטורללות. למרות שמדובר בסיפור אוטוביוגרפי בבסיסו, על קשר בין בן דמותו של טאו לין שפוגש באינטרנט תיכוניסטית מתוסבכת ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים עם פוטנציאל הרסני. אבל במקום להמציא שמות לשתי הדמויות הראשיות, או אולי לקרוא לגיבור שלו "טאו לין", כפי שבוודאי היה עושה פיליפ רות' או משהו, לין בחר לקרוא להם על שם שני שחקני הוליווד צעירים - היילי ג'ואל אוסמנט ודאקוטה פאנינג. למה? בעיקר כי זה נראה לו מצחיק, הוא מסביר. "ריצ'רד ייטס" הוא לא בהכרח רומן מצחיק, הוא בטח לא קומי, אבל דווקא השימוש הקליל והלא מחויב הזה בהומור אקראי מדגיש את החשיבות של טאו לין ככותב. הוא לא מפחד לעשות משהו שיוציא את האוויר מהמעמד הספרותי עליו הוא היה יכול לעמוד, ורוב הזמן נדמה שהוא די מעוניין לעשות זאת - וזה, בשילוב עם השליטה שלו באינטרנט והמוכנות שלו לערבב אותו עם הכתיבה שלו הם בדיוק מה שהופך אותו לגיבור ספרותי אמיתי עבור תרבות של אירוניה.

 

- ראיתי שהחברים שלך בפייסבוק מחקים את סגנון הכתיבה שלך: משאירים לך על הקיר הודעות שעושות שימוש דומה בתחביר וסימני פיסוק. למה אתה חושב שהסגנון שלך משפיע ככה על אנשים?

 

"אני לא חושב שהם מחקים אותי. אני חושב שאחוז מסוים של אנשים בעולם הזה הם דומים, הם אוהבים דברים דומים, יש להם חוש הומור דומה, וכו', וזה בלתי נמנע שחלק מהאנשים האלה ימצאו אחד את השני ויאהבו אחד את השני וידברו אחד עם השני. כשהם ידברו הם ישמעו דומים, במידה מסוימת. אני לא חושב שאנשים מעתיקים אחד מהשני, הם יותר שואפים לאותו הדבר. כשהם רואים שמישהו אחר שואף לאותו הדברהם ישתמשו באותן טכניקות ומשפטים, בנסיון להתקרב עוד יותר לאידיאל, אולי."

 

- חלק מהביקורות על "ריצ'רד ייטס" היו קוטלות. לאחרונה כתבת בטוויטר על בלוגרית-ספרות שדרשה שתודה בכך שאתה "תרמית". מה בכתיבה שלך הכי מעצבן אנשים? איך אתה מתמודד עם עוינות?

 

"אני חושב שמה שהכי מעצבן אנשים בכתיבה שלי זה שאני משתמש במילים פשוטות במשפטים פשוטים. העבודה שעשיתי, בחלק מהעבודה שלי, ברורה פחות מאשר שהיא הייתה אם הייתי עושה שימוש במילים ארוכות יותר, משפטים ארוכים יותר, ודרכים ישירות פחות להעביר משהו. זה, בשילוב עם הפרסום שלו זכיתי, אולי גרם לחלק מהאנשים להרגיש שתשומת הלב 'לא מגיעה לי'. כמו כן אני חושב שיש אפליה לגבי סופרים וקידום עצמי. זה בסדר אם אנשים מקדמים את עצמם בעזרת מאות אלפי דולרים ובאופן עקיף, באמצעות שכירת צוות יח"צנים, אבל זה נראה 'לא לעניין' אם סופר עושה זאת בעצמו. נראה לי שזה לא תקף לגבי מוזיקה או אמנות. אני לא בטוח בדיוק למה.

אני מתמודד עם העוינות באמצעות כתיבה בטוויטר של דברים כמו : "'ריצ'רד ייטס' קיבל ביקורת 'קוטלת' בבוקפורום: [לינק לביקורת]".

 

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר