מגד העולם

"נסעתי לירושלים כדי לחפש את האותיות האובדות." כך נפתח הספר "עשרת הימים הנוראים", החדש פרי עטו של אהרן מגד. כבר משפט יפה להחריד. כאשר יודא הרכבי (שם נפלא לגיבור!), היסטוריון ומומחה למזרח הקדום, מגלה שהאותיות הכנעניות "פרחו להן" ונעלמו כליל מגיליון הקלף עליו נכתבו, הוא מחליט לעלות לירושלים, לתור אחריהן. החיפוש מתרחש בעשרת ימי תשובה, בין ראש השנה למלחמת יום כיפור. כמה מוזר, וכמה מתאים, לקרוא את הספר בדיוק באותם ימים, שלושים ושבע שנה מאוחר יותר.

יודא מסתובב ברחובות ירושלים של 73', ועושה את מה שהיום עושים בפושקר. פוגש אנשים, אוכל דבר מה פעם בפעם, שואף לקרבו את העיר. לבדו, מנסה להפיג את השקט, את הבדידות, וחוגג אותה מצד שני. משוטט ככלב (את תעודת הזהות השאיר בבית, כמה סמלי), מקווה-מחפש אחר מישהו שיסכים לאסוף אותו אליו. "הייתי נטוע במקומי. לא ידעתי מה אעשה, היכן אלון הלילה, ליל ראש השנה. [...] סרתי ממנו, מבלי לדעת לאן אפנה, וכשעמדתי כבר על הסף, כאילו הלם פטיש על קודקודי: זהרה!" (עמ' 19).

משלי מגד

גיבור הסיפור הוא מעשה מרכבה של שלוש דמויות מעניינות בספרות העברית, ומזכיר אותן, בעיני, באופן בולט: דמיינו את מנפרד הרבסט מ"שירה" של עגנון מוריד את החליפה ושם על עצמו שרוואל, בפינת הרחוב פוגש את מולכו (א.ב. יהושע) ויחד הם משנים צורתם לגיבור "החיים כמשל" של פנחס שדה. נראה היה שזמן רב לא כתבו ככה. ואם לדייק יותר - התמות מוכרות מימים רחוקים: הטלת הספק בעצמי, החיפוש אחר משמעות וזהות, התהיות אודות החיים לאחר המוות, סמלי היהדות והנצרות אשר מלווים את העלילה בכל אשר תפנה, יחד עם האותיות הכנעניות הנוכחות-נפקדות. להיזכר בהן מחדש, אבל לגעת בהן אחרת: במקום בו פנחס שדה הולך לנקודות קצה רגשיות, נכנס כוח ממתן בספרו של מגד. הסיבולת של יודא הרכבי, אורך הרוח שלו, השרו עלי תחושה של אדם שנמצא ולא נמצא בו זמנית ומעלה רעיון שגם הוא, אולי, חלום או משל.

אבל משלים לא צריכים אמפתיה, ואני גיליתי דאגה כנה לשלומה של הדמות האנושית, הארצית. מותר לו להיות נידף ברוח, הוא מעניין הרבה יותר מכל ישראלי עם רגליים נטועות עמוק בקרקע ועם נחלה משלו במושבה שורשית. רציתי שימצא לו מנוח. לא טובה לו, ולא לי, התחושה שאין בית. "קמתי לשלם לקיוסקאי עבור ארוחתי, ועם זאת עלה בדעתי שיכול אני לקנות אצלו צידה לכל היום, ולא אצטרך לשוטט ככלב רעב, בירושלים החדשה או העתיקה, כדי למצוא לי איזו מאורה לגרום בה עצם" (עמ' 55). למרות ובזכות מה שאמרתי עד כה, ובזכות האווירה של הסרקופג - שכל כך דרושה לספר הזה כדי להיות מה שהוא, עדין, שקט, עצוב בדרכו - הספר אפשר לי חוויה שלא בהכרח קשורה לטרנדים כאלו ואחרים, חוויה של התבוננות פנימית, כאילו גם אני הייתי לרגע באכסניה נוצרית בירושלים, מנסה להחזיר דבר שאבד, רגע לפני המלחמה.

עשרת הימים הנוראים / אהרן מגד. הוצאת חרגול, 164 עמ'.