אגדת תפוח הזהב

במקום לגזור לבבות מנייר לברכה השנתית, אני פוטרת את עצמי ב"נו, זה רק תאריך, לא צריך להתאמץ מדי". אבל ה"רק תאריך" הזה עושה לי משהו אחר הפעם. שנה של ספרות ענפה עברה על כוחותינו בתל אביב. יש רגעים שצריך לשכוח ויש כאלה שרוצים לשמור קרוב ללב. ספרות מתוקה היא אחד מסוגי הספרות שאני הכי אוהבת. ספרות עדינה באופיה, נוסטלגית משהו - או כזו שמתבוננת בזיכרון, כזו שעוסקת בילדות. כזו שרוצים להתכרבל איתה במיטה - ולא כי היא מותחת, אלא כי היא מגוונת, וכשתמיד מקווים שלא תיגמר ושיש עוד כאלה. הנה שלוש יצירות ישראליות מתוקות ועוד אחת מתורגמת (למי שחוגג את ערב החג בחו"ל), כל יצירה והמתיקות שהיא מביאה איתה.

1. "ביום שהמוסיקה מתה" / אופיר טושה גפלה

רומן נפלא, המספר את סיפורה של דורה מאטר, המתגוררת באינוביל - עיר שבה כולם יודעים את תאריך מותם - ומסרבת להיכנע לתכתיבים של החברה לתוכה נולדה. העובי מושלם, תשתית העלילה מצויינת והדרך בה אופיר טושה גפלא מעצב את החומרים מעוררת השראה. לקרוא את "ביום שהמוסיקה מתה" זה כמו לאכול אקלר משובח בפטיסרי צרפתי. במילוי וניל.

"על ציר הזמן גם מונוגמיה עשויה להיחשב לבגידה, במיוחד כשאתה עורג אל פניה הקודמים של אהובתך. אבל די לנו מדיבורים על אהבה וגמלים" (עמוד 16). לקרוא ספר של טושה גפלא מקביל בעיני להימצאות בחדר מלא דלתות, כשכל דלת מובילה לעולם אחר, בדיוני וקסום. באיזו דלת לבחור, ועל מה לוותר? העולם שהוא בורא מורכב, מושקע, מעורר השתאות ועונג, וגם חשק לטוס לפריז או להולנד.

2. "אחרי זה" / גיורא פישר

גיורא פישר הוא משורר, מחנך ורפתן, המתגורר בישוב אביגדור, יליד 1951. בספר השירים שלו, אנחנו מקבלים טעימה של קרבה משפחתית, סקרנות נערית ותום שכבר לא עושים יותר. פישר, שאיבד את בנו מרום פישר במבצע חומת מגן ב-2002, מגיש לנו ספר שירה מקסים ורגיש. הספר עוסק בשכול באופן עקיף, וגם במקומות הנוגעים בו ישירות, המגע נעים.

אגב, לא בטוח שפישר עצמו היה מסכים עם להיכנס למצעד המתוקים של ראש שנה, עם "מעז יצא מתוק / ואיך לא אחנק / מהדבש הזה?" ("שיר השירים", עמוד 110). אני מניחה את ספר השירים ליד המיטה שלו, טועמת מהדבש הזה לפני השינה, טעם של אהבה לדבר שכבר לא עימנו, ותוך כדי כך, הכרה ביופיו של הזיכרון, במשחקיות שלו.

3. "מה כל כך מצחיק בפאני" / מירי חנוך

מירי חנוך יצרה קובץ סיפורים איכותיים ונוגעים ללב תוך שימוש בעולם היומיום, ובכתיבה בגובה מטר שבעים. כשפאני, גיבורת כל הסיפורים הדומים-שונים זה לזה, מספרת על עצמה, היא עושה זאת בכנות, בחיוך המתקמט לבכי ובקושי שהיא מתמודדת איתו בהומור. הסיפורים שלה מתחברים למקשה אחת, לשרטוט של דמות אישה ילדה, כאשר בפינה תמיד אורב האסון הבא; פאני מתהלכת דרך האסונות הללו כמו בשדה מוקשים ומשאירה אותי עם תחושה של נחמה, עצב ועוצמה.

"זה סוג האוכל היחיד שאני מחזיקה בבית, מאפים מתוקים או מלוחים משבעות וקפה מברזיל ששולח לי גבריאל. בקפה של גבריאל היינו יושבים, אלכסנדר ואני, בתקופות שהיינו שותים קפה או-לה אחר הצהריים, אוכלים עוגה או אלפחורס ומעבירים את הרצועה של הערב עם שמפניה, שלא תצנח עלינו חשכה בטרם עת" (עמ' 10).

4. "המטבח של גברת דובדבן" / סילביה פלאת

שלושה סיפורי ילדים שכתבה המשוררת סילביה פלאת, עושים כבוד למשוררת שקל לנו היה להגדיר אותה כדאונרית. אבל אין כאן שום דאון - יש כאן חדוות יצירה ואקטיביות, יש כאן קצב מהיר וכן אהבה לילדים ולמשפחה. הסיפור "המטבח של גברת דובדבן" פורסם רק בשנת 2001 וזהו התרגום הראשון שלו לעברית. זהו הסיפור הכי טוב בספר, שמאפיל על הבעייתיות של הסיפור האחרון, "חליפת מה אכפת", ומהווה קרקע לסיפור ארוך פי כמה, שחבל שלא נכתב.

הדמיון הפורה שפלאת משלבת בגישה הומוריסטית כלפי השפה, מתחבר לקובץ סיפורים שירי וחמוד, פן נוסף בדמותה המורכבת של המשוררת, פן מתוק שכדאי להכיר. "זה לא היה חג המולד, אז זו לא היתה מתנה לחג המולד. זה לא היה קרוב לאף יום הולדת, אז זו לא היתה מתנת יום הולדת. "היא קצרה מדי", אמר פול, בשביל להיות מחליקיים." "היא קטנה מדי," אמר אמיל, בשביל להיות מזחלת" ("חליפת מה אכפת", עמ' 62).