לקרוא ולשרוף

הסיפור האמריקני הקצר המודרני אינו קיים בלי ריימונד קארבר. זה ברור. התבניות הייחודיות שהוא שרטט במקבצים שלו חרוטות על מצחו של כל סופר מתחיל באותה בהירות שבה בלאק סאבאת' כתובים לרוקר צעיר בתוך הדם. אבל עברו גם כמה עשרות שנים מאז קארבר, וגם אם "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על" כל דבר שבעולם הפך לתבנית דיבור כמעט מקובלת מאז, עדיין נשאלת השאלה מה צריך לעשות בכתיבה שאחרי קארבר.

ולס טאואר, סופר אמריקני צעיר שמשלב בתוכו שתי נקודות נכונות מאד - הוא יליד צפון קרוליינה אבל גם תושב ניו יורק - מציע בקובץ הסיפורים הראשון שלו, "כל מה שנהרס, כל מה שנשרף", אפשרות אחת. הכתיבה של קארבר מלאה בחללים - כאלה שהוא משאיר תלויים באוויר על מנת ליצור מתח. רבים אחריו הלכו לכיוון של לצמצם את החללים האלה בכלל, תנועה שכונתה בביקורת הספרות האמריקנית "K-mart Realism" (על שם רשת סופרים נפוצה) - כפי שקורה לעיתים קרובות, כינוי גנאי שבא מהביקורת ואומץ בסופו של דבר בברכה על ידי הכותבים (למשל אן ביטי ולורי מור). אבל זה לא מה שטאואר עושה. את החללים בסיפורים שלו הוא ממלא ב... מוזרויות.

כמו קארבר (הפעם האחרונה שאני מזכיר אותו בביקורת הזאת, מבטיח. מרגיש כאילו אני חופר לבחורה חדשה על אקסית מיתולוגית), גם טאואר מתעניין בעיקר בסיפורים על אמריקאים קטנים בחלקים הפחות מחמיאים של ארה"ב. תחושה קבועה של חולשה חודרת את הסיפורים. אכזרי במיוחד המפגש של בוב, הגיבור של הסיפור הפותח, "החוף החום", עם הים. בהתחלה נדמה כי כל הסיפור מאוכלס בידי יצורים דוחים - גם הזוג שעמם בוב מקיים קשר דל ומשעמם, גם היצורים הימיים השונים שאותם הוא מנסה לדוג. אבל בעוד שמהמים הוא עוד שולה לעיתים רחוקות משהו יפה, בעולם האנושי נדמה כי אין כל תקווה כזו.

אבל הסיפור המעניין ביותר בקובץ, זה שמוכיח שלטאואר יש המון הומור ומודעות עצמית, לצד הכישרון הכתיבה הברור שלו, הוא האחרון, שעל שמו גם נקרא הספר. במהלך מפתיע, המספר שלנו הפעם הוא הארלד, ויקינג המתאר פשיטה ובזיזה של אי קטן ועלוב, ההולך בעקבות מנהיג דרמטי ופאתטי - אך גם אלים בצורה יוצאת דופן - בשם דיארף. במהלך שספק מייצר ריאליזם וספק הורס אותו לחלוטין, את הסיפור הוא מספר בדיוק בטון שבו הוא מספר את כל שאר הסיפורים שלו. הדיבור הוא רזה ומודרני, באופן שמצד אחד לא תואם את התקופה ומצד שני מורט מהאפוסים הויקינגיים את הרומנטיזציה התקופתית ומפנה את הבמה לאכזריות. באשר יש אכזריות אוהבים לחפש גם חמלה. אני לא יודע כמה חמלה יש בעולמות של טאואר. אני יכול להגיד שהשורות "אתה רוצה לשנוא את האנשים האלה, את אשתך והילדים, כי אתה יודע מה העולם יעשה להם, כי אתה בעצמך עשית דברים כאלה... ובכל זאת אתה מתעורר מאוחר בלילה ושוכב שם ומנסה לשמוע את חריקות המשוטים ונתזי המים, את נקישות הפלדה, את קולות האנשים החותרים לעבר הבית שלך", שסוגרות את הסיפור, גרמו לי לרעד.

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר