הריצה היא הלבנה

"לריצה יש כמה יתרונות גדולים. קודם כל, אינך זקוק לקבוצה או לפרטנר. אין גם צורך בציוד מיוחד או בתלבושות. אתה לא חייב להגיע למקום מסויים. אם יש לך נעליים מתאימות לריצה ומסלול נאות, אתה יכול לצאת לרוץ מתי שמתחשק לך ולכמה זמן שמתחשק לך" (עמ' 40). ואני מוסיפה, ריצה היא מסוגי הספורט היחידים שאתה מתחיל בפתח הבית שלך ומסיים בפתח הבית שלך. רצה הגורל וגם אני מהזן הזה של הרצים. לא אגזים ואומר אצנים, אבל אני בחבר'ה. אני קוראת את התיאורים המדויקים שלו על ריצה, וכל כך שמחה לראות אותם על הדף מולי, מהנהנת את הדף עד תומו. "כשאני רץ אני מתכוון להרהר בנהר. אני מתכוון להרהר בעננים. אבל למעשה אינני מהרהר בשום דבר. אני רק מוסיף לרוץ בתוך הריק הקטן והנינוח תוצרת בית שלי. בתוך השתיקה המוכרת שלי" (עמוד 29). לא יעזור שום דבר, כשרצים אז רצים. ואת השתיקה הזו מורקמי מנסה לפתוח יחד איתנו, עם אותם קוראים שלא יבהלו מכותרת שמדברת על ספורט לא טולרנטי במיוחד, בטקסט עדין ורגיש.

מורקמי מדבר על ריצה בסגנון אישי. לא בכדי הגדירו את הספר בתור ממואר. פרקי יומן שהסדר שלהם מעורבב, המספרים סיפור פשוט על אדם שאוהב לרוץ, שרוצה לרוץ, שרץ. פשטות היא אחד הרעיונות המרכזיים כאן. פשטות, חומריות, היכרות עם האדם, יכולותיו, הכוח האצור בו. הוא מדבר על הגוף, על הסופיות שלו, על ההכרה בעובדה הזו. "לראשונה בחיי - ואני מניח שכך הדבר גם אצל כל אחד ואחד - אני חווה את ההזדקנות וחש לראשונה את הרגשות המתלווים אליה" (עמ' 24).

הרצה עיוורת

מורקמי מתאר איך הריצה והספרות משתלבים זה בזו, מעניקים לו את היכולת לעשות - אם מבחינת היצירה ואם מבחינת פינוי הכוחות הנפשיים על מנת לאפשר את המרחב הדרוש ליצירה שכזו. "במקרה שלי, מטרת ההתמדה בפעילות גופנית כזאת היא בראש ובראשונה "לייצב את כושרי הגופני ולשפר אותו על מנת לכתוב רומנים טובים"" (עמ' 158). יש כאן סופר המחויב לכתיבה, לקוראים שלו, והוא מכריז על כך מספר פעמים. כמה נעים לשמוע על התחושה הזו, של אחריות כלפי קהל הקוראים. מורקמי מראה בסדרה של צעדים קטנים, כמו אימון מחושב היטב, עד כמה כתיבה איננה תוצאה מקרית של מילים ששורבטו על מפית נייר, אלא לצד הכישרון גם דורשת השקעה של משאבים רבים, תכנון, סיבולת ואורך רוח.

יכול להיות שבתור מבקרת הייתי אמורה לתת את זווית ה"על מה הוא מדבר בכלל, כשהוא מדבר על ריצה"? אבל אני מאלה שלא צריך להסביר להם יותר מדי בנושא הזה. ולכן אולי אני לא סמכות. ממבט ביקורתי 'נקי' - אם יש דבר כזה - אני חושבת שמורקמי מסביר את עצמו היטב. ברור מאוד על מה הוא מדבר - על החיים. מורקמי מתאר את ההבנה שזה בסדר שעוקפים אותך בדרך, וזה בסדר לא להיות ראשון כל הזמן, ושאפשר - וצריך - לקבל את הגוף על המגרעות שלו, על ההתנוונות שהגעתה בלתי נמנעת; דווקא מתוך הכוח הזה לגדול. הוא מערבב בין הקל לכבד, בין תכנים 'רציניים' כגון פחד מזיקנה והשלמה, לבין צורת הגשה קלילה, שכמו אומרת - זה אני, על כל מה שבי. "העננים שתקנים תמיד. אינני צריך להסתכל על דברים כמו שמים; נראה שהמקום שעלי לכוון אליו את מבטי הוא תוכי פנימה" (עמ' 158).

איך למדתי להפסיק לפחד ולאהוב כותרות ביניים קלישאתיות

אז הנה, אני אומרת. עד עכשיו היה לי קל להתגאות שאני אנטי-מורקמי, שהכתיבה שלו פשוט "ליד",. אבל הספר הזה - לא רק שכל כך מוצא חן בעיני ונותן השראה (ספורטיבית, אם אתם חייבים לדעת), אלא גם שולח אותי לבדיקה מחודשת; אולי בכלל ניגשתי לקרוא את מורקמי בכלים לא נכונים, ניסיתי להכניס אותו לתוך תבניות שלא מתאימות לו. אולי אני צריכה יותר סבלנות.

מורקמי מראה לנו פנים חדשות. הוא מראה את הצד היצרני, הפועל, המודע לכוחותיו. הוא מראה עד כמה הוא אנושי, עד כמה הוא כמה לקשר, ועד כמה הוא יודע שזה לא טבעי בעבורו. אפילו את שמה של האצנית הקבועה במסלול הבוקר שלו עוד לא שאל לשמה. אי אפשר שלא להתחבר למפגן האנושיות הזה, בספר פשוט ולא יומרני על ריצה.

"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", הרוקי מורקמי. מיפנית: עינת קופר, כתר, 185 עמודים.