נייר עמדה

כשפדריקו דה לה פה הכריז באחד מעמודי הספר הראשונים מלחמה למען החופש שלו, "מלחמה למען רצון חופשי ונגד מסחור העצבות" (עמוד 49) חשבתי שתהיה פה מלחמת שחרור. כשפדריקו דה לה פה (סליחה, אבל השם שלו פשוט כיפי) מגייס למלחמה גדוד של קוטפי פרחים, חשבתי על הרומנטי. הספר הזה נע על הגוונים השונים של ורוד - ורוד לכוויות יזומות בדרגה 2, ורוד של עור חרוך ועד הורוד המוכר של ה'אהבה'.

המחבר השתמש בספר - הספר מהפן הפיסי, החומרי - בצורה הכי חופשית שיש. הוא מנכס לעצמו סידור שונה של העמוד המוגש לקוראים, הוא "מכתים" אותו בכתמי דיו אשר מסתירים את הטקסט, הוא חותך אותו. החלוקה המאוד מוגדרת בין הסופר, בורא הטקסט, לבין כל השותפים לו בתעשייה (סדר, דפוס, הוצאה לאור) משתבשת לחלוטין. זה מביא אותנו למקום של בדיקת גבולות בינינו לבין הסופר ובין הדמויות שבעלילה לבין יוצרן, ומעורר שיח על ספרות מתוך הספרות עצמה.

הדוגמה האהובה עלי היא השילוב בעלילה בדמויות התורמים לקרן שסייעה לספר לצאת לאור: "אמנם רלף ואליסה לנדין האמינו במלחמה ולאות הסכמה אפילו לחצו את ידו של שבתאי, אבל יש לצרף את ההודעה שלהלן בכל מקום שהמיליונרים נזכרים בו: השלמת ספר זה הסתייעה, בין היתר, במענק מאת "קרן רלף ואליסה לנדין". אין הם אחראים לדעות המובאות בזאת" (עמוד 107). צריך לקרוא את עמוד התודות בסוף הסיפור כדי לקבל את התמונה המלאה, מה בדיון ומה מציאות. וזה מה שהספר גרם לי לעשות: הוא שלח אותי לאטלס (כן, אטלס אמיתי!) כדי ללמוד את מקסיקו, את גבולותיה, לתהות - האם באמת ישנו מקום בשם לה-קמדורה? וכשספר שולח אותי לבדוק פרטים ב"עולם האמיתי", אני יודעת שהוא הצליח. הוא הצליח לבלבל אותי לחלוטין, הוא ערבב אותי. ואת זה אני מחפשת.

ערבב את מבקרת הספרות, סלוודור

לא נעלמו ממני המקומות הרבים בהם הכתיבה דומה, דומה מדי לזו של גבריאל גרסיה מארקס. לאחר שפטרייה דמוית עובש לבן מתפשטת בעיירה, נערכת ספירת מלאי: "בזמן המגפה שארכה שבועיים, מתו עשרים ושלושה צ'ולוס. כשחוקר מקרי המוות פתח לכל אחד מהם את החזה כדי לנקז את הדם ולמלא אותו בממחטות נייר, הוא גילה שפטריות רעל של ממש, עם רגל וכיפה, גדלות בין צלעותיהם" (עמוד 50). וזו לא הדוגמה היחידה. האם על סגנון כתיבה יש כל הזכויות שמורות, או רק על טקסט ספציפי? אני לא בטוחה מה התשובה, אבל זה בהחלט הפריע לי - מארקס כבר יש. האם פלסנסיה יכול בלי זה? אני בטוחה שכן. פלסנסיה יוצר משפטים נפלאים בכוחות עצמו.

כשמזקקים את הכתיבה השופעת והמלאה מבין כל ה'תרגילים' שפלסנסיה נוקט בהם (ולא חייבים להפריד ביניהם, אגב), מגיעים לטקסט מקסים, טקסט על אהבה ומלנכוליה. ממש לא הייתי מכנה אותו 'סיפור הגירה' כפי שעשו המוציאים לאור. אני חושבת שיש בכותרות הללו אמצעי מאוד מרחיק, מאוד סוגר. האם אני יכולה לחתום היכן התרחשה העלילה - בקליפורניה או במקסיקו? לא. האם זה משנה? גם לא - הגבולות כל כך נזילים, כל כך ארעיים. ולכאן מתחברת העובדה שהכי הפתיעה אותי בספר הזה - עמוס תחבולות ככל שיהיה -  הוא נכתב במקור באנגלית. אין סיכוי - הספר הזה נולד להיכתב בשפה אחרת, שפתן של הדמויות, שילובים בין שפות אינדיאניות לספרדית. הרב לשוניות נשפכת מהספר הזה, בחלקות של הביטויים, בנעימות של השפה. העובדה שנכתב באנגלית מפתיעה ואפילו מדהימה אותי. אולי, בעצם, זו בדיוק המשמעות של הגירה, "להיות שם ולהיות פה" בו זמנית, אם להשתמש באמיתות נוסח אריק ובנץ.

ספר מנחם ומתיש, באופן בלתי נפרד. מתיש, אולי כדי לבדוק אותנו כקוראים - היוצר כמו שואל: האם אתם יכולים לקבל את הטקסט הזה? האם אתם יכולים לקבל אותי, על כל המשקל שאני מביא איתי? האם אתם יכולים לקחת חלק במאבק הזה? והספר מנחם ונעים כמו לחזור הביתה אחרי מסע מפרך - "למחרת, כשמרסד הקטנה ישנה, תיחחתי את העפר, ניכשתי את העשבים וזרעתי דשא. נתתי לו לצמוח אבל לא גבוה מדי, רק לגובה מספיק כדי שברכיה של מרסד לא יגעו בעפר. על המדרגות הנחתי ריפוד מקצף ומעליו פרשתי שטיחון רך" (עמוד 192). כשספרים מחזירים אותי הביתה, אפילו אם לרגעים קצרים, אני יכולה לנוח באמת.

"אנשי הנייר", סלוודור פלסנסיה. מאנגלית: עילי סופר. זמורה ביתן מוציאים לאור, 235 עמודים.