הפרעת אישיות

איפשהו בתוך "פרסונה נון גראטה" מסתתר רומן מעניין, אבל ההחלטה התמוהה לכתוב את כולו בחרוזים הופכת אותו לבלתי ניתן לקריאה. עמית קלינג סכיזואיד

יפתח אשכנזי
יפתח אשכנזי | צילום: אוב - ז.ע.פ.

רציתי לאהוב את "פרסונה נון גראטה". בסך הכל מתרחש שם, איפשהו, ספר מעניין. הספר הזה - המעניין - לכוד איפשהו בתוך הרומן שמוגש לקוראים, זה שאפשר להחזיק ולדפדף בו. לפעמים, במהלך הקריאה, נדמה שאתה שומע בקצה האוזן איזו זעקה חלושה שקוראת לך לבוא ולמצוא את הספר הזה, לחלץ אותו מתוך הנוסחה שבה הוא חבוי. שזה בדיוק המהלך הטוב שקורה במה שנקרא לו, נגיד, אמנות קשה/מאתגרת, מכל סוג.

יש כל מיני סוגים של ספרים מאתגרים. יש את "זכרון דברים" עם המשפטים האינסופיים שלו (מישהו שם בהוצאת חרגול, או אולי אשכנזי עצמו, אולי ניסה לקלוע לאותה נישה, לפחות על סמך המיתוג של הרומן כ"וירטואוזי וקרנבלי"), ויש את ז'ורז' פרק שבכל ספר שלו יש איזשהו תרגיל אחר, אם לא כמה במקביל, ובכלל, לא חסרים אוונגרדיסטים טובים בפרוזה ובוודאי שלא בשירה. העניין הוא שבשביל שספרות נסיונית תעבוד היא צריכה לשלוח איזשהו סוג של אות לקורא - כזה שיבהיר לו שראוי לעשות את המאמץ הדרוש (דבר שלא תמיד משתלם, מן הסתם).

מה עם הפלואו?

"פרסונה נון גראטה" הוא רומן שכתוב בחרוזים. לא, לא כמו פואמה, אלא כמו "זה שאין לו אליבי לא אומר שהוא זה שרצח. השופטת לא קולטת שהוא בחור ששירת בצבא ולא איזה פרחח. ובכלל, לא היה לו מושג איפה היא גרה והרעיון שהיה לו מפתח הוא מגוחך" (עמ' 122) (ואלוהים, השיטה הזאת גוררת בשלב מסוים לתוך הרומן גם סצינת סקס ממש בלתי צליחה). לא, רוב הזמן זה לא נשמע כמו ספר ילדים - אלא פשוט יש איזשהו אילוץ מעצבן כזה, שכל משפט מחפש את החרוז הבא שלו, גם אם זה מגיע במרחק שורה וגם אם במרחק חמש שורות, ככה שהאווירה היא יותר של תנאי שהתקבל בשלב מוקדם ואז היה מאוחר מדי לסגת ממנו. גם אם זה ממש לא המצב. זה לא הופך את הקריאה למעניינת יותר, או מתגמלת יותר, או מוסיף לה עוד רובד. זה רק כל הזמן מזכיר לך שאתה קורא. התוצאה היא כמו ללכת ולחשוב תוך כדי עם איזו רגל אתה עושה את הצעד הבא, ומהנה בערך באותה מידה.

ההרגשה כאן היא של וירטואוזיות מיותרת. כמו מישהו שיכול לנגן את "מעוף הדבור" על חמת חלילים מיניאטורית, או כמו "Metal Machine Music" של לו ריד, או כמו דגמי הבניינים-מגפרורים של פרנסואה פיניון ב"אידיוט מושלם" (לא, לא קראתי עכשיו ליפתח אשכנזי אידיוט, ואני ממש לא חושב שהוא כזה). אז יש פה רומן בחרוזים, ואני מניח שהחרוזים אמורים לשרת מטרה כלשהי, אבל בסופו של דבר, כמו בתרופה גרועה, תופעת הלוואי שלהם חמורה בהרבה. הם חונקים את הספר. לפני שהתחלתי לכתוב את הביקורת התייעצתי עם חבר האם לכתוב אותה בחרוזים. "לא, זה רעיון נוראי. אף אחד לא יצליח לקרוא את זה עד הסוף," הוא אמר. גם על הכריכה האחורית של הספר עלילתו לא מסוכמת בחרוזים. ככל הנראה כי היה שם מישהו שאמר - לא, זה לא רעיון טוב.

 

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר

 

יפתח אשכנזי, "פרסונה נון גראטה". הוצאת חרגול. 335 עמ'.