קולנוע מקסים

"איזה גבר מקסים", האחרון של מריאן קיז שרואה אור בהוצאת מטר, עבה יותר אפילו מהבולענים של סטיבן קינג, ומהווה בפני עצמו בולען שקשה לעמוד בו. אבל בניגוד לתווית "ספר בנות" שעלולה לדבוק בו, הספר פורץ את גבולות הז'אנר. תוצאותיו של סקר אישי ומוטה לחלוטין הראו לי שלא הייתה בחורה שלקח לה יותר משבוע לשתות את הספר הזה.

ספר עירוני, מהיר; דיאלוגים קצרים, מצחיקים - אנושיים וכאלו שאומרים את הכל בפרצוף. "אל תשכחי לשים מייק אפ. לא ביזבזנו את הפנסיות שהרווחנו בעמל רב. מה קרה לסנטר שלך, בשם אלוהים?" - "פצעי קור", אמרתי בליאות. "אלה לא פצעי קור. זאת מחלה כלשהי. נמק. נראה לי שאת נרקבת" (עמ' 767). האיריוּת עובדת טוב, לקרוא ולרוץ לפיינט גינס אחרי העבודה. ולמה לרוץ? כי כל הגיבורות הסיפור עסוקות להחריד. העבודה היא חלק מהזהות שלהן. הן מתרחקות ממנה, מתקרבות אליה או אפילו מאבדות את עצמן בתוכה. הן מסכנות אותה, היא מסכנת אותן; זו כנראה אהבה.

בהתחלה נדמה שנפלנו על סיפור מסוג ה'נשים שלא מרוצות מהחיים שלהן אז הן עוזבות הכל לטובת מקום כפרי ועכשיו הן מגדלות בטטה': "הלב שלך שבור ואת מרגישה שבחיים לא תתגברי על זה. אבל את כן תתגברי, ואז תתחרטי שעברת לניו-זילנד וחיסלת את העסקים שלך כאן. אולי תסעי למחוז קלר לשבועיים כדי להתאושש?" (עמ' 41). אבל כאן לא תמצאו בטטות אלא טרנסג'נדרים. במקביל, העלילה יוצאת בקלות מהסרט הנע כאשר מצטרפים אליו עוד שני סיפורים, שמעבים אותו וקושרים אותו לתמה אחת.

המקצוע השני הותיק בעולם

אנו פוגשים סיפור עיתונאי להפליא, על האינטריגות הקטנות והכל כך אורבניות שעיתון מוביל-יחסית כמו הספוקסמן יכול להרשות לעצמו. "במחלקת כתבות, הטלפונים צלצלו וכמעט כולם כבר היו במשרד. מלבד קייסי קפלן, כמובן. לו יש שעות עבודה משלו. יום שני בתשע בבוקר? קייסי בטח שותה ג'ק דניאלס וקולה באיזו ארוחת בוקר עם בונו" (עמ' 153). עם ניים-דרופינג כמו שצריך, מברוס ויליס ועד טייגר וודס, אפשר להבין כמה כיף להיות עיתונאית (נחירת בוז הושמעה הרגע על ידי עורך המדור).

ומכיוון אחרון, זה שקושר אותנו לספר הזה, אנחנו פוגשים את האלימות. היא יוצאת מתוך הספר רק בסופו. אם בתחילתו קיבלנו רמיזות של סקס קינקי ואמרנו "לבריאות, אם הם נהנים", האלימות מתפרצת לקראת הסוף, בכמות הכעס, תחושת הדה-הומניזציה וההלקאה העצמית שנאלץ לסבול מי שחווה אלימות או התמכרות קיצונית.

אז עם מי קל לנו יותר, עם לולה - הסטייליסטית העליזה לשעבר שידה בכל, או מרני, החלושעס עם הדכאונות והפחדים? ואולי גרייס, שלא יודעת להתלבש אבל יודעת לתת פייט? איזו אישה את רוצה להיות? כנראה שאף אחת, אבל כמה פאן וקריר - בימים של החום המזעזע הזה - לדמיין את עצמי בדבלין. אבל זה לא רק פאן, זה ספר על עשייה. אני לא אגזים ואומר שהוא ספר פמיניסטי, אבל הוא בהחלט קרוב לשם.

איזה גבר מקסים / מריאן קיז. תרגום: קטיה בנוביץ', 807 עמ' (וענבר טוענת נחרצות שהיא קראה את כולם)