סיחת סלון

בואו נודה בזה: הסיבה היחידה שבגללה כל דיבור ההיפסטרים-סחים לא יורד לכם מהשפתיים בחודש האחרון היא לא רק בגלל שזה מה שהיה חם לפני רגע (אבל כבר התקרר מספיק בשביל שתוכלו להגיד את זה בלי להכוות), אלא בגלל שזה בסופו של דבר מעדכן שמות של תופעה עתיקה. אולי היא יושבת טוב יותר במסגרת המומצא מאשר במציאות - לא לכל דון קיחוטה יש סחי פנצ'ו שינסה לאזן אותו, אבל זה בסדר כי לרוב אין בכך ממש צורך - למרות שכמובן שהמתח המפוברק הזה מייצר סיטואציות מעולות, כמו בחמשת הצמדים שהבאנו כאן.

1. ווסטר (היפסטר) וג'יבס (סחי) / סדרת "ג'יבס", פ.ד וודהאוס

סדרת הספרים הקומית המבריקה על האריסטוקרט הבריטי הצעיר והטמבל ווסטר ומשרתו המבריק ג'יבס היא לא רק אחד מהדברים הכי כיפיים שאפשר לקרוא בכלל, בעולם, אלא גם אחת מהדוגמאות הכי בולטות של ההיפסטריזם בספרות. ווסטר הוא בחור חביב וחסר דאגות, שרוב הזמן יושב במועדון "הדרונס" עם החברים שלו, שהם, ובכן, בדיוק כמוהו, ועיקר העניין שלו הוא בבחורות, בגדים מוצלחים והתחמקות מההצקות של דודותיו, שמנסות כל הזמן להשתמש בו ככלי משחק במאבקי הכוח הקטנטנים והמשפחתיים. כל מי שגדל בבית פולני (כמו רוב ההיפסטרים) יוכל להזדהות.

ג'יבס, לעומת זאת, הוא ההיילייט האמיתי של הספרים. הוא משרתו האישי, הצמוד, העוקצני להפליא אך הנאמן להדהים של ווסטר, מאסטר זן, טבח פרטי ויועץ אסטרטגי עטופים בבריטי אחד (שקשה מאד שלא לדמיין אותו בתור סטיבן פריי לאחר סדרת הטלוויזיה המעולה, בה יו לורי גילם, כמובן, את וודסטר). הוא יודע הכל, יש לו תוכנית לכל מצב והוא למעשה מייצג את אחד המקרים הבודדים בספרות בהם הסחי חכם יותר מההיפסטר - ההפך המוחלט מהולמס (היפסטר חובב קוקאין) לעומת ווטסון (רופא וסחי). למעשה, הוא כל כך הרבה יותר חכם ממנו שלחלוטין לא ברור איך וודסטר המרחף הסתדר בחיים לפני שהגיע הסחי הפרטי שלו.

2. דוריאן גריי (סחי) ולורד הנרי (היפסטר) / "תמונתו של דוריאן גריי", אוסקר ווילד

קודם כל - אוסקר ויילד בעצמו היה מתקבל באהדה בריף ראף, ועוד יותר מכך - בלייקה. אבל אנחנו מתעסקים כאן בדמויות בדיוניות, ולכן נפנה לדוגמא העצובה של דוריאן גריי - סחי, שמתחת לארשת התמימות שלו מסתתר בעיקר רצון להידמות לאחרים, או במקרה הזה להיפסטר המצוין, דנדי-העל לורד הנרי. בקיצור, עוד סיפור מעיק על מישהו חסר סטייל שנדבק למישהו שיש לו ומנסה להתעלות עליו, עם תוצאות טראגיות.

מבלי להכנס לכל המשל שמאחורי התמונה עצמה, בואו נדבר רגע על הפילוסופיה של הנרי שאליה כל כך נמשך דוריאן גריי הצעיר. הנרי הוא סוג של ניהיליסט אירוני ומודע לעצמו - כלומר, הוא אולי מדבר על כמה שלא אכפת לו מכלום, אבל הוא גם לא באמת לוקח את עצמו ברצינות תוך כדי. דוריאן הסחי לוקח את הפילוסופיה שלו ברצינות תהומית, מה שגורם לו להתנהג כדושבאג ממדרגה ראשונה. יש פה לקח חשוב, ילדים.

3. תיאה (סחית) וגורדווייל (היפסטר) / "חיי נישואים", דוד פוגל

התעכבנו קצת יותר מדי באנגליה ולכן נמשיך לאוסטריה, שם יושב בתי הקפה הכרוני גורדווייל מסתבך בנישואים מזעזעים עם הברונית הסייקו תיאה, שהיא לא רק סחית אלא גם מפלצת לא קטנה. שני הדברים האלה לא סותרים, אגב. למרות שהסחיות נקשרת לעיתים קרובות לדברים כמו בורגנות, יציבות וכו', היא אינה פוסלת את האפשרות שמישהו שהוא סחי גמור יכול להיות מסובב על כל הראש.

במובן מסוים יש כאן מצב הפוך מזה ב"דוריאן גריי". כאן הסחית זוללת לעצמה את ההיפסטר הצעיר (בין השאר באמצעות כסף, דבר שיש לסחים לעיתים קרובות) כי היא רוצה צעצוע בוהמייני נחמד שנאסף מבית קפה רלוונטי. מה קורה להיפסטר לאחר שהוא נאסף אל חיק הברונית? הוא כבר לא מגיע לבתי קפה, הוא כבר לא נפגש עם החברים המוצלחים שלו, הוא רק סובל שוב ושוב בעוד שתיאה הורסת את חייו בשיטתיות. גם כאן יש לקח, אבל אנחנו לא מצליחים לנסח אותו בצורה יותר מעניינת מ"אל תתחתנו".

4. צזאר (היפסטר) וישראל (סחי) / "זכרון דברים", יעקב שבתאי

כיוון שכבר על השורה הראשונה של הרומן האדיר הזה מוכרז שגולדמן, אחד משלושת גיבוריו המרכזיים, יתאבד במהלכו, אפשר להתעלם ממנו. ולגבי צזאר וישראל אפשר להתחיל בסוף: בסרט (הנוראי) המבוסס על הספר, את צזאר משחק אסי דיין - אבי ההיפסטר הישראלי (לא במובן שההיפסטר הישראלי הוא דווקא אך ורק ליאור דיין, אלא במובן מטאפורי). את ישראל מגלם עמוס שוב. בסדר? בסדר.

אבל אם נתמקד בספר, לצזאר יש כמה מאפיינים שהופכים אותו להיפסטר המוביל של הספרות הישראלית. הוא צלם, בוהמייני, וומנייזר מדהים (יש הרבה מה ללמוד ממנו), וישראל גר אצלו בדירה. זהו עניין חשוב כי הקבוצה הקטנה והמעניינת של היפסטרים מבוגרים ותמהוניים, שנמצאים בתל אביב ויהיו בה תמיד, לעיתים קרובות מצליחים לשמור על החיים התמהוניים שלהם כי הם משכירים למישהו דירה/חדר שהם קיבלו בירושה (כבר העלינו לדיון את הקשר ההיפסטרי-פולני, ואת ההיפסטר כפוסט-פולני). בעוד שהסחי ישראל מסתובב ברחובות תל אביב וממלמל לעצמו כל מיני דברים מורבידיים, צזאר חי את החיים הטובים, חסרי האחריות ועושה המון שמח. בעיקר לעצמו, כמובן. טוב, רק לעצמו. אז מה. לפחות מישהו נהנה.

5. הברווז והאווז / "שתיקת הברווז", דודו גבע

אוקיי, אז הברווז הוא לא בדיוק דמות עם סיפור חיים קוהרנטי שאפשר לחלץ ממנו משהו - ובכל זאת, רק ההליכה, הסיגריה ומשקפי השמש, והעובדה שהוא סוג של התגלמות מצוירת של דודו גבע - רק אחד האנשים הכי תוססים שאי פעם עשו כל דבר שהוא בתל אביב - מתייגים אותו כהיפסטר-על. גם העובדה שהוא ככל הנראה מבלה את רוב ימיו במרדפים אחר בלונדות ולא במשהו משעמם כמו, נגיד, לעבוד, מחזקת את התיאוריה.

האווז, שהשתלט על המדור שלו בעמוד האחורי של "העיר" (אותו עיתון שכיום מנהל קמפיין סחי נגד היפסטרים, או אולי קמפיין סחי נגד סחים, או אולי קמפיין סחי נגד עצמו. לא ממש ברור) פה ושם, הוא ההיפך המוחלט שלו. האווז הוא השופר של כל מה שמיינסטרימי ומלוקק. במדור של האווז לא היו פטמות (דבר אהוב על הברווז), היו מסרים ציוניים, תכנים לכל המשפחה, ומסרים ציוניים לכל המשפחה. האווז - שהובס לבסוף על ייד כוחות המרד של הברווז - לא צריך שיציבו פסל שלו על גג עיריית תל אביב. הוא הבוס שלה גם ככה.