תהודת זהות

כמי שקורא את הטור השבועי של סייד קשוע ב"הארץ" באופן חצי-קבוע, קצת קשה לי לגשת לכתיבת ביקורת על הרומן החדש שלו, "גוף שני יחיד". אני מפחד. הרי קשוע מפרק בצורה עקבית ושנונה, מדי שבוע, יריבים קשים בהרבה מאשר מבקרי ספרות: בין אם אלה מכריו היהודים או משפחתו מטירה, מכריו העיתונאים, החברים של אשתו, או פשוט הציבור היהודי, הציבור הערבי ופשוט העולם כולו - בסייד קשוע יש את השילוב הקטלני הזה בין מיזנטרופיה קלה, ציניות עצלה ושנינות רותחת. הוא להב מורעל, ואני אומר את זה כמחמאה ענקית.

למרבה המזל, "גוף שני יחיד" הוא ספר מצוין (ואני לא אומר את זה רק כי אני מפחד). השפה שלו קולחת ומעניינת, שילוב נבון בין קול מחבר אותנטי ומחובר לתקופה שבה הוא נכתב - מצד אחד, אין פה את הכתיבה הרזה שכבר נמאסה מכל בחינה אפשרית, ומצד שני, הדמויות כאן לא מדברות בספרותיות יתר מוגזמת ובימתית, דבר שמשחק, בסופו של דבר, את התפקיד המכריע בבניית העולם האמין של הספר.

עניינו בעיקר בשתי דמויות - האחת היא עורך דין שעבר לא מזמן ממזרח ירושלים לשכונה יהודית (מהלך זהה עשה קשוע, דבר שאליו התייחס בהרחבה בטורים שלו), השנייה היא אמיר, עובד סוציאלי שעבר, שוב - כמו קשוע עצמו - מטירה לירושלים לצרכי לימודים. סיפוריהם מסופרים במקביל, והם נקשרים זה בזה. הם גם שונים באופיים: בעוד שמסעו של אמיר הוא מלחיץ, פרנואידי ובעיקר אקטיבי, אזי בפרקים העוסקים בעורך הדין יש משהו מעט מנומנם, פאסיבי מאד, שמזכיר לפרקים את גיבוריו של הספרים היותר מוצלחים של מורקמי. ויש גם אינטרטקסטואליות מדליקה ושנונה מאד עם "סונטת קרויצר".

בורגנים במקום צ'ה גווארה

מה שמרתק, חינוכי כמעט עבור הקורא היהודי של קשוע (נניח את ההנחה הסבירה לחלוטין שלא מדובר בימני צמא דם) הוא הזכות להיחשף לעולם הבורגנות הפלסטינית-ישראלית. הרי שגם כאשר ספרות יהודית-ישראלית מנסה לתאר פלסטינים מנקודת מבט אמפטית, לרוב היא מציעה ארכיטיפים כל כך אומללים שיש בכך מן ההתנשאות: תושב מחנה פליטים / כפר בגדה המערבית / צעיר יפואי תלוש ומיוסר.

הערבים שמקיפים את דמותו של העורך דין, לעומת זאת, הופכים את הדיבור על הלאומיות הפלסטינית, על הכיבוש ועל הגזענות, לשיחת סלון שבעה אחרי מנת סושי יקר. וזה נפלא. נפלא כי זהו קול קיים, רלוונטי אך כזה שאינו מגיע לספרות, שמעוניינת, אם בכלל, אז במהפכנים שדופים ומזוקנים, וכמה שיותר דומים לצ'ה גווארה, בבקשה. גם עורך הדין וגם אמיר, עסוקים, בסופו של דבר, בשוטטות. אמיר מנסה לצאת מהעמדה שאליה הוא נולד, ועורך הדין סבור שהוא כבר עשה זאת. ולכן אמיר מוצג בשמו ועורך הדין במקצועו: כי הראשון מנסה לעשות את המעבר שלו באמצעות עצמו, כך נאמר, בעוד שמבחינת עורך הדין השינוי שהוא היה צריך לעשות הוא מעמדי, וזאת הוא עשה באמצעות המקצוע שלו.

ההברקה של קשוע היא בכך שהוא מצליח להפוך את הדמויות הבורגניות למתריסות וחתרניות, בסירוב המוחלט שלו לשתף פעולה עם הרומנטיזציה הקולוניאליסטית שהשמאל לוקה בה לפעמים.

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר

גוף שני יחיד / סייד קשוע. כתר ספרים, 318 עמ'.