שאדופליי

בעברית קראו למחזה הקצר הזה "מתים ללא קבורה", תרגום נאמן למקור הצרפתי, אבל משהו דווקא בשם האנגלי שלו, "Men Without Shadows", תופס את מהותו טוב יותר. הדבר שנשלל מהם הוא לא הזכות להיקבר, כי במצבם הגשמי הם עדיין אינם מתים. מה שנשלל מהם הוא דווקא הצל, העוגן לקרקע.

העלילה פשוטה: סיפור המעשה מזגזג בין תא של אסירים, לוחמי מחתרת צרפתית, לבין חדר החקירות בו השובים שלהם, חיילי ממשלת וישי, מענים אותם ומנסים להוציא מהם מידע. המחזה אפקטיבי במיוחד כי הוא מתפקד, כמו מחזות אחרים של סארטר (במיוחד "בדלתיים סגורות", כמובן), בתוך ואקום. אין פה נאצים-גרמנים. אלה צרפתים נגד צרפתים. אבל סארטר לא מתפתה להציג אותם כ"אובייקטים נגד סובייקטים". חלק מאנשי המחתרת מפוחדים מאד. גם לסוהרים, בני התרבות הצרפתית, שוחרי מוזיקה, שוקעים ברדיו בסוף כל תמונה, לא נעים.

בחוגים מסוימים בישראל יש כרגע תחושה המזכירה את זו שבתא האסירים. אני רואה אנשים שמסתובבים עם ראשים כבדים, מושפלים. מתנהלת כאן מערכה עצומה של לוחמה פסיכולוגית. היא בנחירות השבעות והמרוצות של חברי כנסת כמו בוגי יעלון, שמקדישים את זמנם לדה-לגיטימציה אלימה אפילו לשמאל המתון. בשלוש פרשות שונות לחלוטין - ענת קם, יצחק לאור ואסף גולדרינג - כולם התעסקו בפוליטיזציה אובססיבית של המקרים. שימו לב, אלה הם השמאלנים ומזימתם וריקבונם המוסרי ומה לא. כל הזמן מזכירים לך: רוב העם חושב שאתה ראוי לחלוטין לשבת מאחורי סורגים. גם אם זה לא בהכרח משקף את דעת העם. למרות שאולי זה כן. בכל מקרה מזכירים. ועוד לא אמרתי מילה על האסירים הפוליטיים במתקנים השונים, באמת מתים ללא קבורה.

"הנסיך הקטן" זה ספר של כל מיני היפים, אבל כשאנשים מסתובבים בלי שום צל שהוא, כנראה שהלילה ארוך מאד.

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר