נביאים אחרונים

אצל רוב האנשים בבית תמצאו את "על העיוורון". הספר הצליח לסחוף אחריו עדת מעריצים שלא היתה מביישת את פאולו קואלו בימים שאחרי "האלכימאי". מה חיפש הקהל, שמצא זאת בספריו של ז'וזה סאראמגו? כנראה היתה זו לשון הנבואה.

"אני צריכה לפקוח את העיניים, חשבה אשת הרופא. כשהתעוררה כמה פעמים במשך הלילה, הבחינה מבעד לעפעפיים העצומים באור הגווע של הנורות שבקושי האירו את החדר, אבל עכשיו חשבה שהיא מבחינה בהבדל, בנוכחות מאירה נוספת, ייתכן שאלו דמדומי השחר, וייתכן שזה כבר הים הלבן שמציף את עיניה" ("על העיוורון", עמ' 51).

נראה היה שבישראל מקבלים את כתיבתו באהבה, בזרועות פתוחות. הכתיבה שלו מאפשרת חיבור מהיר, אולי מתוקף העובדה שהיא כל כך מנותקת מהזווית האישית - היא פונה אל כו-לם, היא אוניברסלית. אפשר בקלות לקרוא את כתביו כמשל, משל חברתי נוקב, אולי משל על הרוח האנושית. אבל האפשרות לקריאה של "כתביו" בתור מטאפורה הייתה אבן המחלוקת בין מי שהיו לחסידיו לבין אלה שלקחו את הגדה השנייה.

עקידת ישו

העומדים עליה גורסים כי הכתיבה שלו לא מאפשרת שום חיבור למציאות באשר היא, ומנכסת לעצמה לשון מתנשאת. המשפטים הארוכים וסימני הפיסוק הרבים, שחוץ מהיפר ונטילציה גרמו להם לתחושת ליאות, כאילו גם הם נמצאים על יבשת ההולכת ומתנתקת ממחוזות המציאות.

עם זאת, אין להאשים אותו בסנוביזם. היכולת הנבואית עצמה, אצל סאראמאגו, משחקת תפקיד פנטזמגורי לחלוטין. היא לא ברכה, אלא העול הנורא מכולם. על אף ש"הבשורה על פי ישו" הוא בראש ובראשונה אחד מרגעי השיא של המלחמה המרה שלו מול הממסד הדתי, ישו של הספר, שמסרב למות על אף הגורל הדרמטי והאכזר שיועד לו מראש, שופך אור גם על הנקודה הזו, של הסבל שבידיעה המקדימה. בכתיבה של סאראמאגו, דווקא בידיעה העמוקה, דווקא בהבנה, דווקא בנבואה, יש איזה יגון עמוק. לאו דווקא של פסימיות - כי יש איזה הבזק מוזר של תקווה ואמונה ברוח האנושית, "ואף על פי כן", בכתיבתו. זוהי תלונה על היגון שבעמדת המטיף.

הוא איבד מקצת מקהל המעריצים שלו בישראל לאחר התבטאויות אנטי ישראליות מצדו. אבל למרות זאת, אפשר לומר שהוא הפך לקונצנזוס. עכשיו, לאחר מותו, קל לשער שהוא יהפוך לקדוש מהר יותר מאשר שעשה זאת בחייו. אפשר כבר לנחש שיקראו כיכרות על שמו, קתדרות יחנכו מסדרונות חדשים וקורסים אקדמיים ינשאו את השם "איש בתוך מערה - קריאה ביצירתו המוקדמת של סאראמגו". אולי עולם הספרות מחפש קדושים, מחפש דמויות גבריות, עדיף מבוגרות וחרושות קמטים, כדי להישען עליהן. דמות האב, המטיף, הלכה היום לעולמה. אם "הסופר החי ביותר" לזמנו מת, מי יירש את התפקיד הנכסף?

>>> ז'וזה סאראמאגו הלך לעולמו