סיפורי גדליער

ברגע שראיתי את עטיפת הספר "האיש ששתל עצים", ידעתי שאני הולכת לאהוב אותו. ספר דק, עדין למראה, שמשדר פשטות שהיא פרי בחירה.

אדם גר בבדידות באיזור בלתי מיושב בצרפת. אותו איש, אלזיאר בופייה, שותל כל יום כמאה עצים. כל יום, במדבריות שדבר אינו צומח בהן. למסור את ההתרחשות בסיפור הזה זה מיותר, קצת כמו לתאר את הכבשה של "הנסיך הקטן": מעט דיבורים יש בספר הזה, והרבה עשייה. הפעולה היא העיקר, בחירותיו של אדם אחד. וכך, בחירה של פרטים קטנים ומהותיים היא זו שעושה את הספר - ספר אוהב אדם, ספר מודע אקולוגית וחברתית.

מלחמה מאושרת

גם כאן, כמו ב"הנסיך הקטן", מרחפות באוויר שאריות של מלחמה גדולה. "בשנה שלאחר מכן, פרצה מלחמת 1914 ואני גויסתי ושירתי בה חמש שנים. חייל מחיל הרגלים לא יכול היה לחשוב על עצים במהלך המלחמה הזו" (עמ' 19). אולי הטובים הלכו לטייס, אבל חיל הרגלים הוא שהכיר באמת את האדמה הזו. נקודות החיבור בין שני הסיפורים רבות, משלימות-מתנגדות זו לזו.

אחרית הדבר הנהדרת שכתבה בתו של ז'ן ז'יונו, חוברת אל הסיפור כהמשך ישיר שלו. יחד נוצרים שני רבדים, כאשר האחרון הוא מעין מטא-סיפור, המדבר על יצירה, על בדיון מול מציאות ועל הרבה הומור. הקריאה של אחרית הדבר הכרחית על מנת לקבל תמונה מלאה של יוצר שאוהב את מקצוע הכתיבה בכל ליבו, ושותל זרעי צחוק בכל אשר פונה. למען האמת, הסיפור לא רק בנוי בשתי שכבות, אלא נוצרת הקבלה משמעותית בין אלזיאר בופייה, "מפריח השממה", לבין יוצרו, אשר יוצא גם הוא למאבק, מאבק קטן ולא אלים, במרובעות של אנשים.

"האיש ששתל עצים" הוא ספר מקסים דווקא בזכות הפשטות שלו, בפרטים הקטנים, באהבת האדם והטבע שהוא מקרין, ברעיונות קטנים על טבע ועל שקט. כל כך שמחתי להכניס את הספר לחיי, כמו פיסת מדבר (במשמעות הכי חיובית שלו), שמרגיעה את הרעש של תל אביב. "חברתו של האיש הזה נסכה עלי שלווה. למחרת, ביקשתי ממנו רשות לנוח אצלו כל היום כולו. בקשתי נראתה לו טבעית בהחלט. או ליתר דיוק, התרשמתי שדבר לא יוכל להפריעו." (עמ' 15).

האיש ששתל עצים / ז'ן ז'יונו, מצרפתית: אביבה הומי ברק. איורים: קרן תגר. אסיה הוצאה לאור, 39 עמ'.