העשב של השכן

"מנקודת מבטו של העשב", קובץ הסיפורים של אנדריי קורקוב, תפס אותי מוכנה. מוכנה לספרות משובחת, מתאווה כבר למשהו להמליץ עליו בלב שלם. והנה, אני לגמרי מרוצה.

קורקוב ("המוות והפינגווין"), יליד אוקראינה, התיישב אצלי היטב בין פלטונוב ("מוסקבה המאושרת") לבין האחים סטרוגצקי ("פיקניק בשולי הדרך"). קורקוב מציע כתיבה שהיא על שולי המדע הבדיוני ועל שולי הריאליה. הטקסט אמנם הולך על המדרכה אבל כל הזמן מתחלק לעולמות אחרים.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו שותקים

הכתיבה של קורקוב מתייחסת אל העידן הסובייטי אבל לא מקדישה את כל כולה אליו. היא מציירת התפכחות ושילוב של הישן והחדש, בכפיפה אחת ("על מגדל שכּוּנה 'חבר הועד' התחלפה פרסומת של אדידס ב-'20+ צלזיוס' ואחר כך ב'תשע וחצי'", עמ' 7). הכתיבה שלו מזמנת מבט פיזי על העיר - בדרך כלל זו קייב - והתיאורים הויזואליים שלו פוגעים בול.

הויזואליה המפותחת מחפה על אלמנט קטן, בלתי-חשוב כמעט, אבל בולט: חוסר התקשורת. הדמויות בקושי ומדברות זו עם זו - בני זוג שלא מחליפים מילה אחת ביניהם ("מנקודת מבטו של העשב"), נשואים טריים הפועלים מתוך עייפות מתמיהה ("הפתעת חג המולד"), אדם אשר רוצה לטלפן מתאי הטלפון החדישים שהוקמו בעיר אך אין לו כסף לכרטיס חיוג. וזה לא הכל - כאילו גם ממני מסתיר המספר פרטי מידע, בשורות קצרות ובחילופי דברים שהחוסר בולט מתוכם. נדמה כי גם אל הקורא מגיעים אותות חלושים יותר מהתדר של ההתרחשות עצמה.

פאמפ דאון דה ווליום

ודווקא כאשר מנמיכים את עוצמת השמע, שומעים את הקול של קורקוב: קול נקי, עדין, מגובש. סיפורים שלא מנסים להרשים בשום דרך ודווקא מתוקף כך נשארים איתך. שלג, עלים יבשים, מדורה בכפר, חג המולד מגיע ואיתו הבטחות לחיים חדשים. לצד החגיגיות הזו, בולטת ההתרחקות של קורקוב מפאתוס, והיא באה לידי ביטוי במשפטים כמו "דימה היה האח הבכור של מרינקה. אדם עם ביוגרפיה, מה שנקרא" (עמ' 84), ובכתיבה גבוהה אך לא מתנשאת, שאפשר לצלוח אותה בלי להרגיש שנלחמים עם השפה או עם התרגום. הטקסט זורם.

בעוד העיר הינה שוקקת חיים, הבית הוא מקור היובש, השממון. אחד אחרי השני, חוזרים גיבורי הסיפורים אל בית ריק או מחפשים מקום אחר להיות בו. הבית אינו מקום של מנוחה, אלא נקודת עצירה בדרך אל היעד הבא. אולי זו הסיבה שכל הסיפורים עוסקים בנסיעה, טיסה או בריחה. ובטח שהארעיות שולטת, כשאישה הרה יולדת על כדור פורח ("מחר חג המולד! ויש לי הפתעה בשבילך! פשוט נחגוג במקום שלא יהיה בסביבתו שום רופא-מיילד!", מפתיע אותה בעלה, עמ' 43). נקודת המוצא חייבת להיות מעוותת כדי לאפשר סיפורים שמשתמשים במציאות ה'רגילה' שלנו ומעוותים אותה, מפתלים אותה.

הסיפורים כולם נטעו בי אופטימיות חדשה; קורקוב מראה שה'בית' הוא לא נקודת הסיום, אלא ההתחלה. גם אם מתחת להריסות קיימים שלדים וגם אם הצמיחה מבוססת על מוות, הם טומנים בחובם הזדמנות, חיים: "ובאביב, כאשר הכל התחיל לעלות ולצמוח והעשב הוריק, הבקיע לו שתיל המשמש דרך מתחת לשלג וחזר לחיים. חזר לחיים והושיט אל השמש ענפים רעננים. התפלאה על כך אוליה. תחילה רצתה לגדוע אותו, אבל אחר כך ויתרה. שיצמח לו!" (עמוד 79).

"מנקודת מבטו של העשב" / אנדריי קורקוב, הוצאת כנרת. 157 עמ'