תפתח אדף חדש

 הכל מהכל יש ב"כפור", הרומן הרביעי של שמעון אדף. יש בו גם את העתיד וגם את ההווה, גם מבנה פרגמנטרי-נסיוני וגם זרימה קצבית שמאפשר לצלוח אותו. יש בו את תל אביב של המאה ה-26, וגם זו של עכשיו כל הזמן מתקיימת בו כצל. יש בו ערבוב של פילוסופיה יהודית עם מדע בדיוני. וזה גם ספר בלשי. בקיצור, בלאגן.

 וזה לא בהכרח רע, כי בלאגן היה עד כה בשניים מתוך שלושת הרומנים הקודמים של אדף והם דווקא היו די מוצלחים - למרות שהטוב מכולם היה הראשון, "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" המענג, העקבי והמסודר ביותר. למרות שכל ספריו של אדף עד כה היו שונים באופן קיצוני זה מזה, ב"כפור" ניתן למצוא מרכיבים מקודמיו. זהו רומן בלש, כמו "קילומטר ויומיים" וגם דמותו של יחזקאל בן גרים מזכירה לפרקים את אליש בן זקן - ולא רק בשם, אך לעולם אינה כובשת כמוהו. עם "הלב הקבור" יש ל"כפור" במשותף את העיסוק ביהדות, ומ"פנים צרובות חמה" שאל אדף לא רק את העלילה המפוצלת אלא בעיקר משהו באווירה - על אף שבשני הספרים האלה יש תעלומה מסוימת, הם לא נכתבים בקצב של מתח, כאילו זה המצב הטבעי, היחידי, שתמיד יהיה. ויש בזה משהו עוכר שלווה לחלוטין.

המשורר שחזר מן הכפור

יש, אם כך, דברים ש"כפור" עושה כמו שצריך, ואלו בעיקר דברים שאדף מנסה כבר בפעם השניה או השלישית. גם הרעיון הבסיסי של המדע הבדיוני שאותו הוא מציג כאן, בגדול, עובד - והוא מעניין: כל העניין הזה עם גדולים בתורה שמתעסקים עם נאנוטכנולוגיה הוא אולי לא אמין, אבל הוא גם לא מתיימר להיות כזה, ובמקום זאת תורם לאווירה פנטזמגורית שמזכירה ברגעיה הטובים את פיליפ ק' דיק או את סטניסלב לם. גם המסע של יחזקאל לגלות מה גורם לשינויים גופניים מטרידים ואלימים בגופם של תלמידי ישיבה הוא סיפור מסגרת מעניין מספיק בשביל לאפשר לאדף לעשות את מה שהוא רוצה, והוא כמעט תמיד רוצה לעשות דבר אחד: לצייר את תל אביב כמרקם גדול של מסעות אפשריים, רחובות שאפשר לחצות, לחקור את הקווים שמחברים בין הנקודות.

אבל למרות שיש לו מעלות, "כפור" הוא עדיין הרומן הכי פחות טוב של אדף. המבנה הקטוע של הפרוזה שלו לרוב סתם מסרבל את הקריאה בו. קווי עלילה רבים מדי חולפים לקורא מעל הראש בלי יותר מדי הצדקה לקיומם - כל עלילת הצד העוסקת בציד אחר "משורר בלתי חוקי" מוזרה ומטופשת בדיוק כמו שהיא נשמעת. דמותו של יחזקאל בן גרים שטוחה למדי, בטח עבור דמות ראשית, שכמו תמיד אצל אדף, תודעתה שולטת לחלוטין במבנה הנרטיב. ויש גם מעין סיפור מסגרת, שהוא בכלל משעמם ומיותר לגמרי. "כפור" הוא, למרבה הצער, הספר הראשון של אדף שלא ממגנט אותך לקריאה בו.

פרקי אבות

"קילומטר ויומיים לפני השקיעה" התרחש בשני מוקדים: סצינת הרוק התל אביבית של סוף שנות התשעים, ובבניין גילמן, המאכסן את הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת ת"א, בה למד אדף. על אף ש"כפור" מתרחש מאות שנים לתוך העתיד, גם הוא, בדרכו המשונה, מתרחש בדיוק בגילמן. אני חיממתי את אותם הכיסאות שאדף חימם בשעתו, רק כמה שנים מאוחר יותר, ולכן קל לי להעיד שיותר מדי מהספר קורץ לבון-טון הספרותי המקובל בחוג לספרות - האהבה חסרת הגבולות למודרניזם העברי המוקדם, על כל סיפורי התלושים והשטעטלים והתלמידים החכמים אך המאותגרים פיזית שלו, שהיו נפוצים בספרות העברית של ראשית המאה ה-20 בערך כמו שנפוצים היום סרטי ה"יורים ובוכים" הישראליים למיניהם (והם עוסקים, אגב, בסופו של דבר - באותו עניין בדיוק).

אני לא מנסה לומר פה מילה רעה על י.ח. ברנר ובני דורו - הוא סופר מדהים, ומעולים גם רבים מהמשתייכים לאותה זירה ספרותית. הבעיה היא שמרוב שברור לחלוטין למי שעובר ולו שנה אחת בחוג שאלו הם הסופרים הטובים, שלשם צריך לשאוף, יותר מדי כותבים הקשורים איכשהו לחלק הזה של האקדמיה, מרפררים אליו. זה קיים ב"אבנר ברנר" של דרור בורשטיין (המלמד בחוג), ומזה סובל גם "כפור". יחזקאל בן גרים הוא יחזקאל ברנרי מאד, כל תלמידי הישיבה החולים, הגוף המתעוות, החיפוש אחר מרפא אצל גויים - הספר נקרא כאילו שאדף ייעד אותו לניתוח בסמינרים. אולי זוהי השקפה אינסיידרית מעט, אך היא משקפת את הבעיה הגדולה של הספר - יש מעוף עלילתי, מעוף ספרותי - חסר.

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר