הימור בטוח

את החדש של אתגר קרת קיבלתי בעטיפת קרטון ייעודית, בתוכה נח לו גם כיסוי עיניים, כן, מאלה של המטוסים. כמה שתכסה את העיניים, תמיד ייכנס קצת אור. וכמה שתרצה להאמין שאתה ישן, אתה ער ומרגיש היטב את המרפקים של ההוא שלידך. ניסיתי לעצום את העיניים ולומר "כן, אחלה ספר", אבל בסוף הייתי חייבת להתעורר, או להודות שבכלל לא ישנתי.

הסיפור "צ'יזוס כרייסט" פותח בהתפלגות המילה האחרונה שאומרים אנשים שרגע לאחר מכן ימותו בנסיבות אלימות: "8% מהעומדים למות אומרים "וואט דה פאק", 6% נוספים אומרים רק "פאק", ויש עוד 2.8 אחוזים שאומרים "פאק יו"". הרבה הסתברויות יש כאן, ההסתברות לצאת מתאונה בלי שריטה, או ההסתברות שיעלו עליך בדבר שקר. השאלה הגדולה שלי היא דווקא אחרת. מה ההסתברות שהספר החדש של קרת יהיה דומה באופן מובהק לספרים הקודמים שלו?

קרת לוקח מטאפורות או מיתוסים מוכרים ומפיח בהם חיים - בסיפור "לילנד" נראה שהשקרים מהביטוי "לשקר אין רגליים" הם בעלי רגליים ארוכות ובועטות, ב"דג זהב" פוגשים את דג הזהב מה-'אם היו לך שלוש משאלות' של ילדותנו, וב"דקירה" מתגלה האדם שבתוכנו, פשוטו כמשמעו.

נער הפוסטר של הפוסטמודרניזם

אבל יש אלמנט נוסף, אולי נקרא לו ה"אני". כך מתחיל "סיפור מנצח": "הסיפור הזה הוא הסיפור הכי טוב בספר. יותר. הוא הסיפור הכי טוב בעולם". ואני צוחקת יחד איתו. סחטיין על היומרה, סחטיין על האומץ. אני צוחקת כי אתגר קרת מרשה לעצמו - ואכן למה שלא ירשה לעצמו, למה שלא ייקח קצת קרדיט? לא כל יום קם סופר שיכול להתהדר בייצוג הפוסט מודרניזם עבור הקורא הישראלי הצעיר.

אבל אל תתבלבלו מהביטחון העצמי שלפניכם, כי מול יתר הסיפורים, מתגלה השקר הגדול. "אני מכיר בחור שכל הזמן מפנטז. [...] הבנאדם מפנטז על בתים של אנשים אחרים, מפנטז שהם הבית שלו. על מכוניות, על עבודות על אשתו. מדמיין נשים אחרות שהן אשתו" (עמ' 28). ה'אני' בסיפורים מאופיין בפסיביות, עייפות וקבלת הדין. הדובר הוא "הסובל", זה ש"לקחו לו". הוא חי קיום בינוני, "ככה ככה". אין הגנה ואין הבטחה לשקט, כאשר בכל רגע יכולה להישמע דפיקה בדלת ויבוא אדם זר לדרוש את שמעולם לא הגיע לו. הדרך שלו להידמות לחזק, לעוצמתי - להיות מישהו - הינה באמצעות שקר, וכך קמות לנגד עינינו, אחת אחרי השניה, דמויות שחיות חיים של אחרים. הן צועדות בסך, לובשות צורה אחרת, מקבלות חיים חדשים-ישנים בסיפורים אחרים.

מעולם לא הייתי חסידה של אתגר קרת. סיפורים קצרים שאתה רק מחכה שהם יגמרו, וגם אז רק כדי לעבור לסיפור הבא. פאנצ'ליין אחרי פאנצ'ליין, אבל איכשהו אתה מרגיש שאתה בקרב מכור - התוצאות ידועות מראש, כמו "צינורות", וכמו "געגועי לקיסינג'ר" - הספר הזה יצליח, פשוט כי כתב אותו אתגר קרת. בימים בהם אנשים מסכמים את חייהם לשורה בטוויטר, רלוונטיות הסיפור הקצר של קרת מובטחת.

אני לא יודעת מי הכתיר את אתגר קרת כמונרכיה חוקתית של סיפורים קצרים, אבל נכון לזמננו, נראה שהוא שולט בכתיבת סיפורים שהם מעניינים לעיתים, לעיתים מרגשים ומצחיקים, אך צפויים ולפיכך, מה לעשות - מעייפים. אולי דווקא בא בטוב כיסוי העיניים הזה.

"פתאום דפיקה בדלת", מאת אתגר קרת, הוצאת זמורה ביתן. 179 עמ'