ריפוי בפישוק

בארצות הברית יש תופעה מדהימה המכונה fantasy camp, מחנה פנטזיה. מדובר בפועל בקייטנה למבוגרים. אמריקאים בוגרים ומיושבים לחלוטין בדעתם נוסעים למספר ימים ללבוש את מדי קבוצת הכדורסל האהובה עליהם ולשחק עם כוכבי עבר שלה (אשר בוודאי נותנים להם לקלוע קצת יותר סלים משהיו יכולים) או מנגנים עם כל מיני סטיבן טיילרים, במידה וחשקה נפשה במחנה רוקנרול.

כל ספריו – כל ספריו, בלי יוצא מן הכלל - של הסופר הצרפתי מישל וולבק משתייכים לאסכולה תרבותית שאותה הייתי רוצה להגדיר כמעין מחנה פנטזיה של גבריות. גבריו של וולבק מתחילים את מסעם בתחילת הספר בעודם מוכים, אומללים והרוסים. שאיפתם היא לרוב לחדור לתוך אישה צעירה, ואם אפשר אז מספר פעמים וברצף. החדירה הוולבקית היא תרופת פלא לכל מזור, ובאופן מדהים למדי הנשים הצעירות ומתוחות העור האלו גם נמשכות עד מאד לוולבקים המזדקנים (שלעיתים אף קוראים להם מישל, אך שם משפחה לרוב אין להם, כי הם גם אני ואתה, אפילו שהם יותר מישל וולבק), הנוירוטיים, המקללים, המסכנים.

אך זו, כמו שאמרתי, אינה המצאה של וולבק, אלא באסכולה שלמה, אליה ניתן לשייך את וודי אלן ובמידה מסוימת גם את צ'ארלס בוקובסקי. השילוב המשונה והמושך למדי בין אקזיסטנציאליזם (ספרו הראשון והטוב ביותר, "הרחבת תחום המאבק", הוא בין השאר הומאז' ל"הזר" של קאמי) למניפסטים הדוניסטיים קיצוניות אליהן נוטה לצלול וולבק אחת לשני פרקים בערך, עם זאת, הוא כן ייחודי לו, ואינו מזכיר לו את הניו-יורקריות המעודנת של אלן ולא את הלוס-אנג'לסיות השיכורה והגסה של בוקובסקי. וולבק הוא אירופי מאד, ובכוחו כמו גם בחולשותיו (כמו קסנופוביה קיצונית למדי), משקף מאד את הצרפתי האורבני המודרני.

פנטזיה חסרת עוגן

אך עוד תכונה חשובה יש ברומנים של וולבק: האושר הזה, המושג כמעט תמיד באמצעות מפגש בלתי אמצעי עם הכוס, הוא שברירי מאד. למעשה, את כל הספרים שלו הוא מסיים באווירה חצי-טראגית או טראגית לחלוטין. הקרבה בין וולבק לגיבוריו מבלבלת בכוונה והוא עצמו הואשם תדיר באיסלמופוביה. לא אכפת כל כך מדעותיו כאדם פרטי. הוא איש זר שלא מעניין אותי במיוחד. אבל בספריו המערכת המוסרית מענישה את הגזענים והשוביניסטים במהרה, ואף בחומרה. וולבק יודע שלא שם נמצא האושר, ומסתמן כי דעתו היא שהוא לא נמצא בכלל בשום מקום.

שניים מהרומנים של וולבק - “הרחבת תחום המאבק" ו"החלקיקים האלמנטריים" שבא אחריו – הם ספרים טובים ואף טובים מאד. “פלטפורמה" הוא ספר בינוני ו"אפשרות של אי" הוא ספר גרוע. באופן מעניין, את ספריו הטובים הוא כתב ב-1994 וב-1998 בהתאמה ואת הגרועים – ב-2001 וב-2004. וולבק הוא מאד המאה העשרים. זו שבה אנו חיים כיום חייבת להיות זרה לו. האינטרנט שמתאים לוולבק הוא זה של אתרי היכרויות עם עיצוב נוסח ג'יאוסיטיס, כתובות אי-מייל עם סיומות משונות. גיבוריו אינם יכולים להתמודד עם הטוויטר.

לכן "לצאת מהמאה העשרים", שנכתב ב-2000 אך תורגם לעברית רק עכשיו, עניין אותי במיוחד. דווקא כי הוא בשבילי החוליה החסרה בין וולבק הטוב לוולבק הגרוע, דווקא כי הוא נכתב ב-2000, דווקא כי הוא נקרא ככה: “לצאת מהמאה העשרים". לאחר הקריאה אני יכול לומר: הייתי צריך לצפות לזה – מדובר בספר בסדר.

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר