תש"ח ומט

"תש"ח", על אף השם המפוצץ, הוא ספר מלחמה אחר. הוא מתאר סיפור חיים בתקופה נתונה - השנים שלפני הקמת המדינה. טוב שיש ספר שמדבר על מלחמה בגובה שאפשר להבין, לא ההירואיות ולא האבסורד, אלא פשוט כי "ככה זה". הוא לא מדבר על מלחמה בתור סטטיסטיקה אלא בתור סיפור אישי.

אני לא יודעת איך אתם תופסים את קניוק, אבל הוא לא רק הסופר הכעוס, שטוף החמה שאולי חשבתם שהוא. אמנם, יש כמה שורות שתומכות בתאורית הכעס - "חושב על המדינה החדשה שהקים בין גוריון, היום בת ששים, הוריה אינם עוד בחיים ויורשיה טיפשים, כסילים, שודדים, רעים, שכחו מאין באו" (עמ' 24). אבל יורם קניוק התרכך. הבוטות המוכרת היא טיפה בים האמירות המהוססות, שחושפות תהיות כפי שמשתקפות אצל אדם צעיר שרק במקרה שרד את המלחמה.

נציג התרבות בפלמ"ח

קניוק מתאר את עצמו כעוף מוזר - בין לוחמים עייפים וממוטטים, הוא הופך, כמעט בעל כורחו אבל בלי נסיונות של ממש להתמרד, לנציג התרבות. בתור התחלה, הוא צבר, "מותק של אמא" ונוסף לכל הוא בנו של מנהל מוזיאון. האם חלה עליו חובת ההוכחה שהוא אחד משלהם - לוחם פלמ"ח למוד קרבות? "בסוף בא אלי בני ואמר שאני בחור תרבותי - הוא אמר צרבותי - ושהוא מבקש שאארגן מסיבה בליל שבת. [...] הגיע יום שישי והתאספו כולם. [...] אני דיברתי כאילו אני באמת מבין. דיברתי על ביאליק ועל שלונסקי ועל טשרניחובסקי. הם העמידו פני ערים אבל ישנו בעיניים פקוחות" (עמ' 84-85).

את הספר הנפלא הזה קראתי כשאני מביטה כל פרק זמן קצוב בתמונתו של קניוק אשר בכריכה הפנימית, צעיר רציני ויפה בלורית (על אמת) בין שני חיילים מחייכים. הם לא מצולמים בוכים ליד הכותל והם לא מחזיקים נשק. מי מביניהם נשאר חי אחרי המלחמה? קניוק יוצא דופן, והוא מביט למצלמה כשעיניו הן צל. האם השונות הזו, שבולטת בתמונה כמו גם בכתיבתו, היא מקרית או בחירה מודעת? "נ' אהב אותי עוד מנעורינו אבל הוא בטח חשב שהבאתי איתי את הצדק המזוין שלי, את אבי עם הבטהובן שלו, את השומר הצעיר עם הדו-לאומיות" (עמ' 115).

רגע אחד הוא שואל שאלות גדולות ומיד לאחר מכן מוסיף את ההנמכה: "מי בכלל הייתי אז, מה בדיוק עשיתי? האם הלכתי לשירותים?" (עמ' 24). אולי ההנמכה קשורה להתעוררות, לנסיון פקיחת עיניים. "יש ספרים מטעם. סרטים מטעם. מאמרים מלומדים על קרבות שהשתתפתי בהם ואינני מכיר את מה שכתוב בהם. צובעים את העבר כך שזה מה שייזכר" (עמ' 187). ארבע פעמים בכיתי במהלך הקריאה, ולא כי הספר ניסה לגרום לי לבכות, אלא פשוט כי ככה. ספר ענק דווקא בזכות העובדה שהוא מדבר בקול קטן.

>>> פיני אסקל נדהם מ"נבלות" הסוחפת והרצחנית

הם לא מצולמים בוכים ליד הכותל והם לא מחזיקים נשק. מי מביניהם נשאר חי אחרי המלחמה? קניוק יוצא דופן, והוא מביט למצלמה כשעיניו הן צל.