זן ואמנות

בתור מישהי שכבר גרה פעם בעיר הזו, אני יכולה לומר: או שאתה אוהב אותה או שאתה לא מסוגל לסבול אותה. העורך שלי קיבל צמרמורת רק מלשמוע אותי אומרת "כן, קלינג, אני ליד החומות". "עזבי אותי מהעיר המזוויעה הזו" סינן וניתק. כנראה לא הבנאדם לומר לו שאחרי שסיימתי אתמול לקרוא את "תש"ח" של יורם קניוק שרתי לעצמי בשער הגיא את "באב אל וואד, לנצח זכור נא את שמותינו" בלי שמץ של ציניות (תתפלאו. אני התפלאתי). לחזור לירושלים לפסטיבל הסופרים היה רעיון לא רע בכלל, אולי היא לא רק מוות ובתים שנבזזו. ואכן, היום העמוס-הדחוס הזה, היה יום מקסים.

זן בגינת בית טיכו

בגינת בית טיכו התקיים מפגש בין יואל הופמן, דרור בורשטיין ועמיר לב. בית אנה טיכו ממוקם צמוד לרחוב יפו אבל רחוק ממנו לאללה. עצי זית ואלמוגן פרושים בגן שנראה כמו נלקח לא פחות מקולוניה בריטית בהודו השכיחו ממני שחמישים מטר לפני כן פחדתי לצאת מהאוטו לבושה במכנס ולא בחצאית. עמיר לב פתח את הערב עם "שמוליק" והמשיך ל"עננים שחורים". הקול שלו ירד נמוך יותר משחשבתי שאפילו עמיר לב יכול. יואל הופמן, מצידו, פתח בזיכרון לחברו ד"ר דן דאור ז"ל, הסופר, המתרגם וחוקר תרבות סין - "ענק של רוח, אדם שעשה יותר מכל אדם אחר להביא את תרבות סין אל דוברי העברית". אני, מצידי, המשכתי להתעמק בעצמות הלסת התחתונה של לב.

הבטיחו בתכניה "רוח" ('על "מצבי רוח", על ספרות ועל דברים שאין להם שמות') ואכן קיבלתי רוח (ולא רק ירושלמית). המפגש היה כמעט מיסטי: מצד אחד הופמן, מצד שני לב, וביניהם – מאזן ואיתן, דרור בורשטיין. הוא יודע לנסוך רוגע בדבריו. נותן לך את התחושה שאפשר ללמוד מהכל, כל הזמן. הצניעות הזו היא היא שאפיינה את המפגש הזה: לא מתוך עוני אלא מתוך ענווה.

שלושה יוצרים מוכשרים יושבים יחד, שניים מהם מלכי נישה, וברור לכולם שהחיבור ביניהם אינו מקרי. הבעיה היחידה, שזה לא באמת היה מפגש - לא היתה נקודת חיבור בין הסופרים לבין לב, ואפילו לא יותר מדי בין הסופרים עצמם (למרות שעבדו יחד על "ספר הזן של ג'ושו" ועובדים על פרויקט תרגום משותף בימים אלה, ולמרות שאני משוכנעת שהם מחבבים זה את זה מאוד, רק בדרכם הלא פומפוזית). יכול להיות שמדובר בניהול שגוי, כי בהיעדר מישהו (או מישהי, דוגמה בהמשך) שמנחה את הערב, כל אחד נתן את הקטע שלו והלך. אבל אם בזן עסקינן, "הדבק שמחבר את הכל הוא האין" (או משהו, לפחות ניסיתי).

המפתחות לצוללת

הצוללת הצהובה, "מוזיקה, כתיבה ונשים עכשיו". אחרי שסיימנו עם הפרק הגברי (ובכלל לא תכננתי את זה כך), הגעתי לערב נשי פרופר. רונה קינן פתחה עם "הקול שקורא לי" והמשיכה בביצוע מצוין ל"Sweet Painted Lady" של אלטון ג'ון. קינן באה בקטע של "מה הקיטלוג הזה" ליצירה נשית/גברית, ושכזה מגיע לספרות, היא אמרה, היא מתחילה בקאנון ומה לעשות שרובו גברי. אחריה עלו לבמה סופי אוקסנן (מחברת "טיהור") וקתרין הריסון ("הנשיקה", "כסא הקשירה") ונתנו פייט רציני שהדגים איך צריך להראות ולהשמע פאנל בין יוצרים.

מירב מיכאלי הנחתה את הערב, והיא עשתה את זה מעולה. היא היתה פתוחה, משעשעת, כיוונה את השיחה למקומות בהם הסופרות הוציאו מעצמן את המיטב. בסופו של דבר, לראיין סופר/ת זה אף פעם לא פשוט - רבים מבקשים מהן להסביר את הרציונליזציה של הדמויות וכופים אותן על הביוגרפיה האישית של הסופרת. מירב מיכאלי הביאה לנו ערב של יצירה, אולי לא רק מתוך חדווה אלא מתוך (בין השאר) כאב; ערב ביקורתי, לא מתפשר וגם מרגש (ולא כי נשים = רגש, אלא כי קשה להישאר אדישים לקתרין הריסון מספרת על היחסים הארוטיים שלה עם אביה). בין השורות, היתה זהירות רבה במילים. הדוברות לא רצו ליפול לקלישאות, לסמן את עצמן כקורבנות או לעשות רדוקציה בקיטלוג כלפי עולמות תוכן אחרים. הריסון הקסימה אותי במשפט האמיתי, היפה הזה אודות "הנשיקה": "אני לא מבינה שום דבר אם אני לא כותבת אותו, ולכן כתבתי את הספר". שני מפגשים, בעיר הכל כך בעייתית הזו, ירושלים, ושניהם מצליחים לדבר על מה שאי אפשר.

פסטיבל הסופרים מתקיים באתרים שונים בירושלים, וימשך עד יום חמישי, ה-6 במאי