עונת החתונות

אליזבת גילברט, בגלישה מזהירה על גלי ההצלחה של "לאכול, להתפלל, לאהוב" (2008), מגישה לנו ספר העוסק בנישואים. גילברט ובן זוגה פליפה, מחליטים כמעט בעל כורחם להינשא ועד שהויזה של פליפה לארה"ב תאושר, הם נוסעים למזרח אסיה "להעביר את הזמן" ולתכנן איך להתחתן בלי לאבד את עצמם בתהליך. הספר מחולק לשמונה פרקים, שמונה היבטים שונים הקשורים לנישואים (ציפיות, נשים, היסטוריה, טקסים ועוד), המחוברים ביניהם במילות הקישור של גילברט. אם תהיתם למה התכוונתי ב"מילות קישור", הגיע הזמן להסיר את ההינומה: גילברט מגישה לנו סיכום של דו"חות ומאמרים מדעיים שכתבו אחרים בנושא נישואים, ספרי הדרכה לזוגיות ואמרות שפר פשטניות. בקיצור, רותמת את שמה על מנת לפרסם טור דעה באורך של ספר.

בליל התובנות שהזכרתי קודם מצטרף לשורה הולכת ומתארכת של יוצרים (בראשם צועדת מרגרט אטווד עם ספרה החדש "האוהל"), אשר משום מה החליטו שהגיע הזמן לנוח על זרי הדפנה, ולהגיש לנו קובץ מבולבל של רעיונות לא מעובדים, שאף מו"ל בר דעת לא היה מוציא אותו לאור אלמלא השם המפורסם של היוצר. מצד שני, אולי יש כאן חוסר גמישות מצידי לקבל את החיבור בין עולמות תוכן שונים, מה שהם קוראים לו "רבתחומיות" ואני קוראת לו "כולם כותבים הכל".

האמירה של גילברט ברורה: "נישואים נתפסו כצורה יעילה ביותר לנהל את העושר ואת הסדר החברתי" (עמ' 76). זוהי עובדה חשובה שכדאי להכיר - בנישואים אין שום דבר קדוש. הרעיון של גילברט מצוין ואני בטוחה שקוראים רבים ישמחו על העלאת הנושא למודעות הציבור. הבעיה הינה שגילברט עושה זאת פשוט רע.

כובשת נאורה

הגישה של גילברט אל הקוראים מכוונת אל מכנה משותף לא גבוה. כך למשל היא מסכמת את חוויותיה ממפגש עם נשות המונג: "הדבר היחיד שהבנתי היה שנשות המונג ואני ללא ספק מדברות בשפות שונות (זאת אומרת, מעל ומעבר למובן המילולי של המילה." (עמ' 51). היא פונה אל הקוראים כאל ילדים קטנים ומכריזה על המובן מאליו גם במקומות בהם אף אחד לא צריך ש"יעזרו לו". עצוב לגלות כי מתייחסת גם אל עצמה כמו אל מטומטמת: לפני שהיא מעבירה לקוראים את תוכנו של דוח מאוניברסיטת ראטגרס, היא מכריזה: "לפי מה שהבנתי מדוח ראטגרס (ואני לא בטוחה שהבנתי הכל)...". אם גילברט לוקחת על עצמה לסכם בעבורנו "ספר שמן" (כדבריה), כדאי מאוד שתדע את תוכנו או שלפחות לא תתנצל על כך.

כאילו זה לא מספיק, אז גם ההתנשאות שלה על ה"פראי", "האוריינטלי", מורגשת בבירור. כאשר היא מגיעה לעיר עתיקה בלאוס, היא מגלה שמסתובבים בה נזירים בודהיסטים "בכל פינה" (עמ' 106). "הטירונים היו כמה מהילדים היפים ביותר שראיתי מימי. [...] הנזירים שבו את ליבי. הם היו מבחינתי הסחת דעת מרתקת" (עמ' 107). בקיצור, היא חרתה על דגלה לשבור כמה מיתוסים אודות מוסד הנישואין, אבל בונה במקביל מיתוס פוגעני לא פחות, אודות מדינות שרחוקות ממרכז העולם של גילברט - ארצות הברית, אלא מה.

האבסורד הוא, שהשימוש ב"רחוק" לא עושה טוב לכתיבה שלה: הקטעים הטובים ביותר בספר הם דווקא אלו שבהם היא מספרת על עצמה; על האכזבה האדירה מרעיון הנישואים; על חוסר היכולת לברר את ההיסטוריה המשפחתית שלה. העצב שמסתתר בין דפי הספר הוא חוסר היכולת של גילברט לכתוב: בכל פעם שהיא נדרשת לתאר עוצמות רגשיות כלשהן, היא פונה ליוצרים גדולים באמת כמו וויטמן ומארקס: "הרגשנו כאילו מצאנו את "האלדורדו של האינטימיות המושלמת" - משהו שכדברי גרסיה מרקס, "דומה לאהבה, אבל בלי קשייה של האהבה" (עמ' 22). האכזבה הגדולה היא גם שלי. הפספוס שהספר הזה מציע הוא מהגדולים והכואבים שנתקלתי בהם בשנים האחרונות. אם יש משהו שגילברט עושה טוב, הוא לעורר אמפתיה כלפיה, כלפי האנושיות שבה.

"להתחתן" / אליזבת גילברט. הוצאת "כנרת זמורה ביתן". 303 עמ'.