צל חיוור

עבודה עם עורכים לא הייתה אף פעם דבר פשוט. הם מקצרים בהנחיות, הם מציבים לוחות זמנים מלחיצים ואתה אף פעם לא יודע בדיוק איזו מערכת יחסים יש לך איתם. (תודה, ענבר. נתראה במשכורת. - הערת העורך). הרומן החדש של קרלוס רואיס סאפון ("צילה של הרוח") מציג לפנינו שורה של עורכים ומוציאים לאור. לפעמים הם מלאכים עלי אדמות, לפעמים השטן בהתגלמותו.

בתוך הבליל של הדרישה לכתוב מצוין, מעניין, קולח ובאופן נגיש לקוראים ומעורר תגובות, יש עוד מישהו - אתה, הסופר. איך שומרים על הקול שלך בתוך הקלחת הספרותית הגועשת? הגיבור של "משחקו של המלאך", דויד מרטין, הוא נער חסר כל ובעל חיבה עזה לספרות, שמנסה לחיות מכתיבה וגם לשמור על אותנטיות מינימלית ועל נאמנות לעצמו, מה שמסתבר כדרישה לא פשוטה בכלל. העיסוק בפסבדונים העולה בסיפור מצביע על מספר נקודות כואבות אך הכרחיות להתמודדות עבור כל מי שכותב: איך לכתוב בקול שמחכה כל השנים לצאת, איך ומתי להיפרד משם העט שלך ולמי אפשר לספר את כל הרעיונות הכי מקוריים שלך בלי להפוך לקורבן ממשי של האמרה "קנאת סופרים", ולא במשמעות החיובית שלה.

דד-ליין

בתחילת דרכו, דויד מקבל מבעל חנות הספרים השכונתית את הספר "תקוות גדולות" (הרומן הקלאסי של צ'ארלס דיקנס) ומגיב בהתאם: "עד מהרה ידעתי בוודאות שהדבר היחיד שאני רוצה לעשות בחיים זה ללמוד לעשות את מה שעשה אותו סניור דיקנס" (עמ' 42). תקוות גדולות, אמרתם? היו לי תקוות בדיוק כאלו מקרלוס רואיס סאפון. אחרי הכל, "צילה של הרוח" היה, ועדיין, אחד מהספרים המקסימים בספריה שלי, וההשוואה ביניהם הופכת לבלתי נמנעת. יש ספרים שפשוט נראים טוב בספריה שלך.

ב"משחקו של המלאך", סאפון משתמש בריאליזם שאפשר לקרוא לו "ריאליזם גותי". הוא מהלך על הקו הדק בין הקסום למעורר האימה, כאשר עיקר האימה נובעת מתוך ביתו של גיבור הסיפור: "קיללתי את הרגע שבו החלטתי לפתוח את הדלת ויצאתי לרחוב, נחוש לשכוח, ולו לכמה שעות, את האפלה שבקעה מלב ליבו של הבית" (עמ' 191).

הוא רואה בברצלונה את "בתי המידות" הישנים, את החוילות אפופות האבק והאפר, את הצריחים ואת הקברים. "במוקדם או במאוחר ברצלונה מציגה בפניך את טבעה האמיתי, עתיק, סוער ואפל" (עמ' 301). אני לא יודעת מה איתכם, אבל הדבר הכי אפל בסביבה שלי הוא בית הכנסת הגדול באלנבי, ובכלל, את ספריו של ניל גיימן כבר קראתי. ההיצמדות של סאפון לאפל, ל"גותי", מתחילה לעייף בשלב מסוים. הוא טומן אלמנטים חוזרים שמזכירים את המוטיבים שלמדנו עליהם לבגרות בספרות - עכבישים שחורים, דמעות שחורות וריח של פרחים מתים, והופך את היצירה לספר מתח שעוסק בספרות ובסודות לוקחים אל הקבר אבל מפספסת את העוצמות הרגשיות שהוא הביא את הקוראים אליהן ב"צילה של הרוח".

כשהעורך אומר לדויד "תביא לי סיפור שלא קראתי אף פעם, ואם כן, אז שהוא יהיה כתוב היטב כל כך שלא יהיה אכפת לי" (עמ' 12), אני מבינה שזה בעצם מה שגם אנחנו רוצים בדרך כלל מספרות בינונית, והאמת היא שזה די מה שקיבלנו במקרה זה. התמות של החשכה והמסתורין חוזרות על עצמן אבל לא באופן שיכול להפתיע אותנו. אפשר רק לקנא בקרלוס רואיס סאפון, שנכון לעכשיו יכול לכתוב כמעט כל מה שעולה על דעתו ועדיין יוכל להמשיך לחיות מכתיבה. אם חיפשתם את "צילה של הרוח 2", אז זה בוודאי שלא מוצע כאן. אבל כן יש ספר מתח קל לקריאה שלא מתפשר על האהבה לניחוח של ספרים ישנים.

"משחקו של המלאך" / קרלוס רואיס סאפון. מספרדית: מרינה גרוסלרנר. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 542 עמודים