ספרות השואה: עשר השנים האחרונות

ההגדרה של "ספרות שואה" הופכת להיות רחבה יותר ויותר ככל שחולף הזמן: דור הניצולים הולך ונעלם, ואותו מחליף זרם כתיבה המחפש לגעת בנושא הרגיש מכל נקודת מבט אפשרית, ובלבד שתהיה שונה. שונה ממה? זו כבר החלטה שלכם.

אולי התבגרנו. אחרי שלכל אחד מאיתנו דחפו בתיכון עותק של "סלמנדרה" (ק.צטניק), גדלנו והחלטנו לכתוב ולצרוך ספרות אחרת. פחות כתיבה ישירה, שמביטה אל השמש ישירות בעיניים ומשאירה אותנו כקוראים חסרי אונים אל מול הזוועה, אלא מעבר לטקטיקה מעודנת יותר. נראה שהקהל צורך ספרות סובבת-שואה באופן אחר: כמו מותג לכל דבר. כמה רעש הוא עושה, לאיזה גיל הוא מתאים והאם לחברה הכי טובה שלנו יש כזה גם כן.

דרך עיני האויב

בשנים האחרונות חל שינוי מתמיד בנקודות המבט המתארות את השואה. ג'ונתן ליטל, מחבר "נוטות החסד" (שפורסם בשנת 2006 בצרפת ובשנת 2008 בישראל), נתן את זוית "בואו נפתיע אותם לגמרי", כאשר גיבור היצירה הינו קצין אס.אס, פסיכוטי וכריזמטי כאחד, בשם מקסימיליאן אואה. פרסום הספר, ואפילו רק השיח אודתיו, זיעזע רבים, ואף הביא, בצעד מחושב ומתוחכם, את הוצאת הספרים "זמורה ביתן" למכור אותו יחד עם חוברת המסכמת את מיטב הפולמוס.

אנו זוכים למטח של נקודות מבט שונות, כולן מנסות לחדש לנו את חווית הקריאה, לתת גישה חדשה ודרך הסתכלות מעניינת: בין אם מדובר בספרו של אשר קרביץ, "הכלב היהודי" (2007, ידיעות ספרים), השוטח את סיפורו של כלב למשפחה יהודית בגרמניה, ובין אם מדובר ביומנה של הלן בר (הוצאת מודן), שלשם שינוי הינו יומן אמיתי, שמחדש לנו בכך שהכותבת היא סטודנטית יהודיה, תלמידה לספרות אנגלית בסורבון, המוסרת לנו תיאור איכותי (אם ניתן, ואם ראוי, למדוד את זה כך) וביקורתי אודות הכיבוש הנאצי של צרפת.

ביקורת על ספרות שואה היא נפילה במלכודת ידועה מראש: תמיד מישהו יפגע, ותמיד מישהו יאמר שאתה מתחסד - ובאמת, איך בכלל מתחילים לדבר על הדבר הגדול, המזעזע, שאין מילים לתאר אותו אבל הספרות מנסה לעשות בדיוק את זה? על שאלה זו עונה בעקיפין וו.ג. זבאלד, מחבר "המהגרים", "אוסטרליץ" ו"טבעות שבתאי" (שלושתם יצאו לאור בעשור האחרון בהוצאת כתר). זבאלד, יליד גרמניה שהיגר לבריטניה בשנות העשרים לחייו, ונשאר שם עוד מותו, בכל זאת התעקש לכתוב בגרמנית. את הריחוק הפיזי הוא מעביר גם ליצירותיו: זבאלד כתב שואה מבלי לגעת בה במישרין. את הסבל, האובדן, הכאב המשתק ואת הביקורת שלו על החברה ויותר מכך, על האנושות, הוא מוסר בעדינות שחודרת אל העור ומקעקעת עליו חותם.

לעולם לא סטטית

גם השנה הוצאות הספרים אינן טומנות את ידיהן בצלחת. דוגמה לכך הינה "גרינג – סגנו של השטן" (דביר וספריית מעריב), המהווה קריצה לחובבי הביוגרפיות, אותו כתב ההיסטוריון והעיתונאי הגרמני גידו קנופ וזכה לקבלת פנים קרירה בארצנו שטופת השמש. הוצאת כתר מפרסמת לנוער את "הביתה מערבות השמש" מאת אורי אורלב. בכתר יוצא גם "ההורים שחיים דרכי", מאת יולנדה גמפל, פרופסור לפסיכולוגיה ופסיכואנליטיקנית, הוא טקסט המתאר את ההשפעה הבין דורית של זוועות השואה, שנכתב בעקבות עבודה רבת שנים לצד ניצולי שואה ומשפחותיהם. הטקסט משלב שפה סיפורית לצד דוגמאות למבחני השלכה ומהווה חיבור דיציפלינרי בין הפסיכולוגיה והספרות.

ספרות השואה השתנתה; היא משתנה בכל עשור. לעתים היא באה אלינו בצורה גולמית יותר ולעיתים מעובדת היטב, מוכוונת-קורא ומודעת לתרבות הצריכה שלנו. אנו מקבלים אותה, אוהבים אותה, סולדים ממנה, לא מוכנים להרפות.