וזה אבל גדול

בכל פעם שיוצא תרגום עברי חדש לטקסט כזה או אחר של רולאן בארת - אני שמח באופן כמעט אוטומטי. מה שאומר שבשנתיים-שלוש האחרונות הייתי שמח כמה פעמים לפחות (הנאתי משאר הימים מוטלת בספק). לא שהוא הפך לשם שגור בכל בית, אבל מוציאים כתבים שלו, ועוד בכמה הוצאות (בעיקר רסלינג, כצפוי, אבל "שיח אהבה", למשל, יצא בהוצאת עם עובד, ו"ערבי פריז" בידיעות אחרונות).

האהבה היחסית הזאת לרולאן בארת - חוקר ספרות צרפתי, דמות מכוננת בתולדות הפוסט-מודרניזם, תאורטיקן של הכתיבה - אינה יכולה שלא להפתיע אותי. האם באמת יש מספיק אנשים בישראל שיצדיקו הוצאת עוד טקסט ועוד טקסט של אותו צרפתי נוגה, שכתיבתו, בעיקר בשנותיו האחרונות, אישית עד לכדי שיוצרת אצל הקורא איזו תחושת אי נחת? בטח כאשר הדמות שמצטיירת מכתבים אלו היא, לא נעים לומר, של נעבעך דכאוני, כמעט משותק מרוב חוכמתו עצמו, קשור באופן קיצוני לאימו ונוטה לערגה רומנטית טינאייג'רית כמעט?

ב"יומן אבל" אין כמעט דבר מאותו רולאן בארת שכתב בשנות השישים ספרים מרתקים עבור העוסקים בטקסטים - "דרגת האפס של הכתיבה", "מות המחבר" - אך אינם חדירים במיוחד עבור המתבונן החיצוני. הספר הזה מתחיל, למעשה, בנקודה זהה ל"הזר" של אלבר קאמי: "היום מתה אמא. ואולי אתמול, איני יודע". כלומר, לא באותן מילים, אבל באותה תחושה. אך בעוד שהבלבול של מרסו, גיבורו של קאמי, נובע מאיזו אדישות, ניתוק, אזי בארת שרוי בסערת רגשות, אותה הוא מנסה להניח בסירבול מסוים, על דפי היומן שלו, שאותו הוא מתחיל לנהל ביום מותה של אימו ומסיים מתישהו בסוף 1979, כמה חודשים לפני שהלך לעולמו.

קליידוסקופ של רעיונות

וכאן, בעצם, נמצא השבר האמיתי ב"יומן אבל". הספר מעניין, לעזאזל, מעניין לכל מי שלוקה ביצר מציצנות או שאוהב את רולאן בארת ובטח שימצא את עצמו מתענג על כל רגע שבו מגיחה מהפינה איזו מחשבה שחלפה בטקסטים היותר אקדמיים שלו בעבר, או שתחלוף בהם בעתיד (ב-20 בינואר, 1979, למשל, בארת מנבא את תמת ההסתכלות על תמונת האם שתשלוט אחר כך באחד מספריו היותר פופולריים, "מחשבות על הצילום" - "תצלום של אמא... די שאביט בה, שאתפוס את ה"זה" של קיומה... וכבר אני מוקף שנית... מוצף בטוב לבה"). הבעיה היא שעל כל רשומה כגון "איני רוצה לדבר על כך מחשש שאהיה ספרותי - ...אף כי הספרות, למעשה, מקורה באמיתות האלה" יש עשר רשומות כגון "יום נורא. אומלל יותר ויותר. אני בוכה" (11 בנובמבר, עמ' 53).

בעוד שבספר אחר של בארת, גם הוא מבוסס פרגמנטים וגם הוא אישי עד לכדי אי נעימות מצד הקורא, "שיח אהבה", הייתה לפחות הלגיטימציה שבהחלטתו של בארת עצמו לפרסם את הטקסט, חצי מההקדמה לספר מוקדשת לעובדה שיציאתו בצרפת, לפני שנה, עוררה סערה. הרשומות האלו מעולם לא יועדו, ככל הנראה, לפרסום. עמדתי בנוגע להוצאה לאור של טקסטים כאלה היא בדרך כלל לא חיובית מדי (מקס ברוד אולי עשה טובה לספרות בכך שלא השמיד את כתביו של קפקא כפי שזה ציווה לו, אבל הוא כן יצא חרא של חבר).

מצד שני, לא כל ספר אמור להיות קל או מהנה לקריאה. למרות שהספר קצרצר (גם עם ההקדמה ואחרית הדבר הוא מגיע רק ל-300 עמ', בעוד שעמוד ממוצע מן היומן עצמו מאוכלס במשפט או שניים), המטען הרגשי העצום שלו הופך אותו לצליחה מסובכת למדי, למי שירשה לעצמו להתרגש ממנו.

האתגר של בארת

המפתח לקריאה בו דורש, לדעתי, התנתקות מאיזושהי יומרה ל"עניין בחייו של בארת" או נסיון "לקרוא את מכלול יצירתו". קשה לקרוא אותו שלא כטקסט צהוב, או לפחות ככזה שהוא גם צהוב. חייו הפרטיים של בארת מעניינים, בטח את מי שהפתיון הונח בפניו ב"שיח אהבה" או "ערבי פריז" (גם הוא, אגב, טקסט יומני). כמו מרסו ב"הזר" של קאמי, גם כל הטקסט הזה חדור בהיותו של בארת מעין נידון למוות: הרשימה האחרונה כאן היא מה-15 בספטמבר, 1979. בארת נדרס על ידי משאית ב-25 בפברואר, 1980, ומת בדיוק חודש לאחר מכן מפצעיו.

המשבר הגדול שעולה מן הספר, מעבר לאבל הבסיסי על מות האם, היא של פילוסוף אשר אינו מוצא בשום דבר שהוא מכיר מעולמו האינטלקטואלי, נחמה. אותו משבר הוא גם זה שמונע קריאה שכלתנית מדי בספר - התיאורים התדירים של בארת את התקפי הדכאון שלו, מחשבות אובדניות ובכי תמרורים, כאילו מנסים לבטל את החלקים היותר הגותיים שיש כאן. אפשר כמעט לחשוב שכל הספר הזה הוא סוג של תעלול ענקי שבטח ובטח יועד לפרסום, רומן בתחפושת, מסה של בארת על חוסר האונים האקדמי. רק המצב הנפשי האיום שמשתקף מכל מילה בו מבטל את התיאוריה המפתה הזאת. מצד שני, אם יש כותב אחד שהיה מסוגל לעשות דבר כזה, הרי זה היה רולאן בארת.