פנס ערפל

איזה ספר, רבותי, אח, איזה ספר! ובאמת, איזה ספר? נתחיל כך: אאוגוסטו פרס הוא בחור צעיר, בעל אמצעים אבל חסר מעש, שתכלית חייו מתגלה באֵאוחניה, מורה לפסנתר שאינה יודעת על קיומו. הסיפור כל כך מזכיר את דון קיחוטה, כל כך נסמך עליו ונתלה עליו, שלרגעים עולה אצלי התהייה: "למה אני קוראת את היצירה? מה היא מחדשת לי?". התחושה היא כי מיגל דה אונמונו מצמיד נייר פרגמנט ל"דון קיחוטה" ומוסיף על הטקסט ולצידו הערות שונות: יוצר וואריאציות משלו לסצנות ידועות, נותן פרשנויות שונות לטקסט ומשתמש בשפה דומה, ביקורתית ומלאת הומור עצמי.

לא בלי סיבה: לדעת אנטולין, דמות המלומד הערירי, "הערך העיקרי - היחיד כמעט - של יצירות המופת הגדולות של גאונות האדם הוא ספר ביקורת או פרשנות שנכתב בזכותן" (עמ' 171). בכלל, ההתעסקות עם מושג הגאונות הופכת להיות כמעט אובססיבית ביצירה: מה הופך יצירה לגאונית, או יוצר לכזה? כמה תמימים הקוראים, ומה הופך קורא לקורא איכותי?

אם אי אפשר להגיד על "ערפל" משהו, זה שהיצירה פשטנית. היא נוגעת בהכל - באהבה, מטפיזיקה, מטא-ספרות, במשמעות קיומנו, אם ישנה כזו, ובאמיתות קיומנו. היצירה מבקרת את עצמה והיא מבקרת את הביקורת: "אחרי ש[אנטולין] התוודע לדעה הרווחת בקרב חשובי המבקרים בנוגע לספר זה או אחר, היה מדפדף בשטחיות בכתביו של הסופר כדי להשקיט את מצפונו וכדי להשתמש באופן חופשי בדעותיהם של אחרים, בלי שתיפגע תדמית המבקר הקפדן שדבקה בו" (עמ' 167).

ענבר נגד המחבר

אבל אין סיכוי שאני יותר חכמה ממנו (וזו בכלל לא תחרות, למרות שהטקסט בהחלט מושך לשם): הטקסט עמוס במילים גבוהות שאילולא הערות השוליים (החל מתרגומים לאמרות לטיניות ועד שמות של יוצרים ספרדיים מתחילת המאה הקודמת וביטויים בביולוגיה) ספק אם הייתי שורדת אותו. בעולם בו הדמויות הבדויות קמות על יוצרן, אני בטוחה שאם מיגל דה אונמונו היה קורא ביקורת זו, היה לו הרבה מה להגיד: "תראה איך הם משתמשים בהפרזה באותיות קטנות, באותיות גדולות, בסימני קריאה ובכל אמצעי טיפוגרפי. פנטומימה, פנטומימה! עד כדי כך פשטניים אמצעי הביטוי שלהם" (עמ' 7). הביקורת החברתית של מיגל דה אונמונו היא תענוג בפני עצמו, אולי ה-תענוג של הספר הזה.

להגיד שהייתה לי סבלנות לכל התרגילים שלו, אני לא יכולה. נכון, זהו ספר שבודק את גבולות הרומן ומנסה כמעט בכוח לצאת מהם: "בסוף הרומנים ואחרי שהגיבור הראשי מת או מתחתן נהוג לספר מה עלה בגורל יתר הדמויות. לא נפעל לפי אותו נוהג" (עמ' 239, וזה אפילו לא ספויילר). אבל מה לעשות שזה ספר, אהם, קצת קשקשני. היא אוהבת אותו, הוא לא אוהב אותה, היא משנה את דעתה אנד וייס ורסה. יש כאן דיבור מהיר וחוזר על עצמו כמו בראשונת הטלנובלות, וכדי להנות ממנו עד הסוף צריך להפעיל קצת פילטרים.

"ערפל" / מיגל דה אונמונו. מספרדית: רמי סערי. הוצאת "עם עובד". 243 עמ'.