פאן-פאטאל

נתחיל בהצהרה: מעולם לא הסתדרתי עם סיפורים קצרים. תמיד אותה מלחמה של קשיי ריכוז ונסיון למצוא איזו קוהרנטיות, מעין חוט שני שעובר ביניהם. כשאני מבינה שסוף הסיפור מגיע (קלישאה בדרך, סליחה), אני מייד מאבדת בו עניין - ומצידי תקראו לזה וריאציה אישית על "הקם להורגך, השכם להורגו" (תמיד הייתי קצת מיליטריסטית). מירי חנוך הצליחה לעשות עבורי משהו שלא המינגווי ולא ריימונד קארבר הצליחו לעשות - לגרום לי לצלוח ספר שלם של "כאלה". היא עשתה את זה כשהיא הגישה באריזת מתנה עשרים וששה סיפורים נקודתיים אודות פאני - לפעמים ילדה, לפעמים מתבגרת ולפעמים אישה שנשארה ילדה. חזרתה של אותה הדמות (או פנים שונות שלה, אם תרצו) לאורך הסיפורים מאפשרת לקרוא אותם בנפרד זה מזה או כיחידה אחת, שבורה לחתיכות. התוצאה זהה - שבר גדול תמיד קיים בסיפורים הללו, אם בולט או אם מובלע בין השורות.

יהיה זה צבוע, אפילו קצת מתחסד, לכתוב על הספר של מירי חנוך מבלי להתייחס להיותה דמות בולטת במדיה בשנה האחרונה. הבנתי שנוצר אצלי חיבור לא נשלט בין חנוך לפאני, וברגע שהוא נוצר לא הצלחתי לחזור אחורה ולנתק ביניהן. נראה שמירי חנוך נותנת את כל כולה בסיפורים אלה.

נימה מסויגת של וינטאג'

בדיעבד, הסיפורים היו חזקים מדי בעבורי - הם שיתקו אותי. חנוך כותבת עצב: היא מדברת על משפחה, על הורות, על לבטים, על יום כיפור, על תל אביב, על מודעות אבל והרבה על רכיבה על אופניים. על מוות - מתי הוא בא בהפתעה ומתי בכלל לא: "'לא ייאמן, זה פשוט בלתי נתפס, היא הייתה רק בת שמונים ושש, זה בלתי נתפס'. מה בלתי נתפס פה, אני לא תופסת" (עמ' 15). חנוך בודקת איך מתייחסים למוות כאשר הוא נוכח כל כך בחיים שלך - החל בגילוי אמפתיה כלפי מי שחדש בתחום, דרך קפיצה להלוויות של זרים גמורים, הפגנת ביטויי חרדה מכל אובדן נוסף, מהלא-נודע ומהחושך וכלה בתמיכתם של כדורים כתומים או לבנים. את הבדיקה הזו עושה חנוך באמצעות שפה יום-יומית ובדיבור כן, ומשווה לסיפוריה נימה מסוימת של וינטאג'.

חנוך נעה בין קבלת הדין לבין בריחה ממנו, בריחה חסרת נשימה – עד שלא ישאר כסף לאוטובוס הביתה, עד שהבשר ששמרו במיוחד לשבת יתמלא בתולעים, או עד שהחתול של הבניין ימות. נראה כי הפאטאליות אצל הדוברת היא מצב קיומי - "תמיד אותו קלאס עם חוקים סופניים, אסור לדרוך על הקווים" (עמ' 176).

בכתיבה של חנוך מרגישים שהמלחמה תמיד בפתח. מלחמת הישרדות. אולי זה מה שמסביר למה תמיד כל כך קר. לא משנה אם פאני נוסעת לסיני במשובת נעורים ורוח מדברית, מאמצת כלב דני ענק או קונה לעצמה כוס קפה בבוקר (תמיד בשיא הסטייל ואף פעם לא "לקחת") - יש תחושה של פרידה בטרם עת, של עצב תהומי, כזה שחלחל כל כך עמוק עד שהוא גר שם דרך קבע, כזה שבכלל לא קשור לזמן אלא לדרך חיים.

"מה כל כך מצחיק בפאני" / מירי חנוך. הוצאת זמורה-ביתן. 205 עמ'