ארוחת טעימות

חמישה פרקים, חמש נקודות מבט של דיירים באכסניה בינונית בבואנוס איירס. קַמילוֹ קַנֶגַאטוֹ, הבודד והביישן המתגורר באכסניה בינונית ומטה מתאהב עד כלות ברוֹסַאוּרָה, בת עשירים צעירה ויפה, ולפנינו נרקם סיפור אהבה בלתי אפשרי. הכל "לפי הספר" - ובעצם בכלל לא. הספר בוחן את הרומן הרומנטי, הדביק והרחוק. הדמויות בנו לעצמן רומן על פי כל הכללים, בהתעלמות מוחלטת שאין זה המקרה. המודעות ההולכת וגוברת של הדמויות לשקר שלהן עצמן, היא זו שמאירה את היצירה.

באותו האופן בדיוק, אין כאן "רומן בלשי שנון", אלא סיפור פואנטה. הספר משחק את המשחק המוכר והלעוס של סיפורים שכוחם נובע מגילויו של מידע חדש; עם המידע הזה אפשר לחזור אחורה ולשחזר את היצירה. זה לא תמיד עובד, כי אני לא צורכת אמנות - ואפילו היו ספרי חידה או בילוש - רק בשביל הגילוי הסופי (ואולי בגלל זה לא אהבתי את "ממנטו"). מסיבה זו, כשהגעתי לסוף הספר, אמרתי לעצמי "אז בסדר", וסגרתי אותו, בלי לחזור אחורה ובלי להתחרט. לכן אני כותבת את דעתי זו כאן ולא בסוף. לפחות אני לא אסתבך בכל עניין הפואנטה הזה.

הפיתום הספרותי

אחד הדברים שמרקו דנווי יודע לעשות יפה, הוא לדבר בשפה של הדמויות שלו. אפשר לראות בכך התנשאות, ואפשר לראות את זה כחלק מהפואטיקה שלו, פואטיקה חברתית העוסקת במעמדות ובהשכלה. בפרק הראשון המוסר את דבריה של גברת מילַגרוֹס, מנהלת האכסניה, סמי-פרחה כבת חמישים, נטיתי לגישה המזלזלת. האם בגלל שהיא מנהלת אכסניה היא חייבת לדבר ב"מותק", ולהבליח מדי פעם מילים גבוהות בדיבור שלרוב יושב יפה על קו המותניים? מדוע דנווי עושה את הידוע מראש ונתפס לסטריאוטיפים? אבל הגישה שלי השתנתה עם הקריאה: בפרק הרביעי כבר חשים בשינוי, בשיפור: אֶוּפרַסיָה מוֹרַאלֶס, הדיירת שתמיד יודעת הכל, נותנת את עדותה לגבי הרצח שאירע. כמובן שהיא לא תכננה לשמוע כלום משיחות לא לה, אבל אתם יודעים, יצא לה. אם גברת אופרסיה תוארה כנחש בפרק הראשון, בא הפרק הרביעי, שכולו לחש ומזימות, והולך על הגחון: "מיטתה של העלמה אופרסיה ניצבת ליד הקיר המפריד בין חדרה לבין החדר שהיה של רוסאורה. כשנשכבה, לא הצליחה העלמה אופרסיה למנוע את ראשה מלהתחכך בקיר זה. בתחילה לא שמעה כלום" (עמ' 245).

רשימת דנווי

אבל לאט לנו... הפרק השני, עדותו של הדייר דויד רֶגֶל - הבחור הצעיר שקל לשנוא, הוא בליל מכוון בן ארבעים עמודים, גיבוב בין אמרות בלטינית ובגרמנית לבין מונחים פרוידיאניים מאוסים - אבל הכרחיים לבניית הדמות. דנווי מצליח לבנות דמויות שהן כל כך מאוסות עד שהן קמות לתחייה – וזוהי יכולת נפלאה ולא טריוויאלית.

דנווי נותן לנו קצת מהכל: טעימות של אמנות פלסטית, מוסיקה, תיאטרון, פילוסופיה, פסיכולוגיה ומשפטים. הייתי שמחה לומר כי "מתהווה אל מולנו מיקרוקוסמוס של החברה האנושית", אבל אני אחסוך מכם את זה. מצד שני, הוא כן מצליח לתאר לפנינו חמישה בני אדם ספציפיים בצורה רגישה ופקוחת עיניים. בכולנו (או לפחות בי) מסתתר יצר חטטני, והוא בא על סיפוקו. אין מה לעשות, כשממקמים יצירה באכסניה, אני מיד חושבת על "אבא גוריו", ולא יעזור בית דין, ואפילו אם מרקו דנווי בעצמו הוא הסניגור.

"רוסאורה בשעה עשר" / מרקו דנווי. מספרדית: פרידה פרס-דניאלי. הוצאת "כתר". 264 עמ'