הרוסים הרוסים

"מוסקבה המאושרת", ספרו של אנדריי פלטונוב ("בעולם נהדר ואכזר"), בתרגומו של פטר קריקסונוב (הייתי שמחה להוסיף "בתרגומו המצוין", אבל אני לא יודעת רוסית), השאיר אותי חסרת בטחון. חוסר ביטחון כזה, שהפתיע אפילו אותי.

נתחיל מזה שכבר שלושה ימים ברצף אני חולמת חלומות זוועה. זאת הודות לד"ר סמביקין, דמות הכירורג שמנסה לזקק את כוח החיים על ידי סדרת ניתוחים פולשניים להחריד. הלוואי והייתה לי שליטה על הסיוטים האלה, שלא רק מדירים שינה מעיני אלא דופקים את שעות העירות שלי, ליטרלית (ומי שרוצה מוזמן לפניות אלי או בתגובות נזעמות על כך שהמילה לא קיימת, אבל שינסה קודם בעצמו לומר את המשפט ובסופו "באופן מילולי").

נניח שהצלחתי לתפקד באופן נורמלי. נשארתי עם שאלה שאוכלת אותי: איך אני מתחילה לבקר יצירה שנכתבה בתקופה אחרת לגמרי, בעולם שונה לחלוטין מכל עולם המושגים שלי - או במילים אחרות, מה לי ולקומוניזם? למרות הטרנדיות המחודשת של חולצות אדומות, אני נשארת זרה לחלוטין ליצירה הזו. אני אפילו לא יכולה לדמיין את הסצנות שפלטונוב מתאר. מה הכוח שלי מול יצירה כזו, בטח ובטח כשהיא מוכתרת כזו שכתב "אחד מגאוני הפרוזה של המאה העשרים"?

מוסקבה צ'סטנובה, גיבורת הרומן, פילסה את דרכה לליבי בקלות רבה מדי: "אני רוצה לחיות את חיי העתיד, שיהיו עוגיות, ריבה, סוכריות ושתמיד יהיה אפשר לטייל בשדה על פני העצים" (עמ' 8). יו, גם אני! יותר מאוחר, כשביטאה את אהבתה לרוח בכך שנרשמה לצי האווירי, הייתי בטוחה שמכאן ועד דמות ראויה להערצה, הדרך קצרה. ואם אכן קיים כוח מחייה הזה מהפסקה הראשונה, אז לצ'סטנובה יש ממנו בכמויות: מפלרטטת בלי סוף, לא ישנה אף פעם, צוחקת, מתנשקת, וכמובן שכל הגברים מסביב רוצים לעשות לה ילד. בקיצור, בחורה שעושה מה שהיא רוצה.

רגע, אבל קר שם, במוסקבה

אבל אם מוסקבה צ'סטנובה היא הסוציאליזם, אז אפשר בהחלט לומר שהסוציאליזם לא עובד. אבל זה לא שאני רק מתלוננת. מסתתרת כאן גם כמיהה גדולה: רגע אחד אני מתה להכיר את מיס צ'סטנובה, ורגע מאוחר יותר מתאכזבת ממנה על שלא מילאה את ההבטחות שלא הבטיחה, על שהתבגרה בניגוד לציפיות שלי. אבל בובה, אני מזכירה לעצמי, היא לא מוסקבה-כבקשתך. זה בדיוק הקטע שלה: היא תיכנס לתחנת מטרו ותצא משם בלי רגל וממש לא אכפת לה. אם חשבת שתהיו החברות הכי טובות - את והילדה הרוסיה שאת עוזרת לה להתאקלם (ונורא יפה מצידך, נכון?) - מצידה תקפצי בעצמך בין אושר ועוגיות.

למרות שעל הנייר מדובר ביצירה בלתי גמורה, חוסר השיוף של היצירה חייב להיות מכוון. מה שכן, הקצוות החדים שלה הכאיבו לי. מדובר בספר שמתאים למי שיכול להיקשר לדמויות ולעזוב אותן ברגע, (זה הסוד של צ'סטנובה עם גברים, מסתבר) ולמי שיעמוד בחנק של אחת הדמויות על השטיח "כי ממילא ככה יותר טוב לו". פלטונוב יצר ספר שנשאר גבוה גבוה מעלי. נראה לי שהבנתי את המשחק שלו, למרות שאני כולה פרולטריון מסכן.

"מוסקבה המאושרת" / אנדריי פלטונוב. מרוסית: פטר קריקסונוב. הוצאה משותפת ל"הקיבוץ המאוחד" ו"כתר". 230 עמ'.