פחד ותיעוב ב-2010

"עונת הפוטבול נגמרה. לא עוד משחקים. לא עוד פצצות. לא עוד הליכות. לא עוד כיף. לא עוד שחיה. 67. זה 17 שנים מעבר ל-50. יותר משרציתי או שהייתי צריך. משעמם. אני תמיד מקטר. לא כיף – לאף אחד. 67. אתה מתחיל להיות חמדן. תתנהג בהתאם לגילך הזקן. תירגע – זה לא יכאב". כתב האנטר סטוקטון תומפסון ארבעה ימים לפני שירה לעצמו בראש. זה היה בדיוק לפני חמש שנים ויום. תומפסון, העיתונאי המיתולוגי, שהכתיבה שלו, שכונתה "גונזו" (מילה למודת סבל שסימלה בתקופות שונות מגוון דברים, החל מ"שתיין כבד" ועד ל"שחקן פורנו שמצלם את עצמו") הייתה הצד הכי דפוק של הניו ג'ורנליזם. הבן הספק-רצוי.

את תומפסון – רדיקל מכור לרדיקליזם של עצמו, איש של שימוש חופשי בסמים ובנשק (לפעמים גם בו זמנית), “ג'אנקי פוליטי" כפי שתיאר את עצמו בכותרת המשנה של אסופת המאמרים הנהדרת שלו, “Better Than Sex”, שמתעדת את כתיבתו סביב הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-1992, חריף ומשכיל, תלמיד בעייתי שעשה שלושים יום בכלא לפני שהספיק לסיים תיכון, כתב ספורט - אנחנו מכירים עם הפרצוף של ג'וני דפ בסרטו של טרי גיליאם "פחד ותיעוב בלאס וגאס", עיבוד נאמן, עד כמה שאפשר, למקור – מסע הזייתי, פרוע, אלים רגשית של "ראול דיוק" (שהיה עבור תומפסון מה שהנרי צ'ינסקי היה עבור בוקובסקי – גם דרך לא להפוך את כל כתיבתו לאוטוביוגרפית וגם קלף שמרשה לך לשקר מתי שמתחשק) ושותפו "ד"ר גונזו", עורך דין פסיכוטי שהתבסס על חברו הטוב של האנטר, אוסקר זטה אקוסטה, שהיה מצד אחד פרקליט זכויות אזרח בולט ומצד שני מישהו שמילותיו הידועות האחרונות היו בטלפון לבנו, “אני עולה עכשיו לספינה עם מלא קוקאין". גופתו מעולם לא נמצאה.

עגל הזהב של הביזאר האמריקני

אבל אנחנו מדברים על תומפסון ועל הקליע שהוא ירה לעצמו בראש, ככל הנראה כי הוא הרגיש שהוא מזדקן, שהוא נהיה קהה, נוירוטי, מוזר מדי אפילו לפי הסטנדרטים של עצמו. הוא היה יכול לנופף באקדח על המראיינים שלא הפסיקו לדפוק לו בדלת, גם כאשר ניסה להעלם מעין הציבור בבית מבודד. ארצות הברית רצתה את ההאנטר תומפסון שלה. את ההוא שזה פלא שבכלל עדיין עומד על הרגליים עם כל הסמים שעוברים לו בדם. את ההוא שהרשה לעצמו לדבר על חור התחת של קלינטון ולכתוב בהספד שלו לריצ'רד ניקסון שהמנוח היה “חזיר... רע באופן שרק מי שמאמין בשטן, מוחשי ואמיתי, יכול להבין”, ולא בבלוג פרטי (מי שמע בכלל על בלוגים כשהוא כתב את כל זה) ולא בעיתון קולג', אלא במאמרים בניו יורק טיימס מגזין או ברולינג סטון. את ההוא שהניו יורק טיימס מגזין והרולינג סטון הרשו לו לעשות את כל זה, ועוד רצו שהוא יבוא ויכתוב עוד. הוא הרשה לעצמו הכל, הוא מתח את החבל באובססיביות בשביל לראות אם אי פעם יגידו לו לא. לא אמרו. עגל הזהב של הביזאר האמריקני, הנצר הכותב לדור של הפורנו-שיק, זוגות פרברים שהלכו בידיים שלובות לראות בעיניים גדולות את "גרון עמוק" בבית הקולנוע בחצות, בזמן שתומפסון תקתק על מכונת כתיבה עוד ועוד מילים נגד "טריקי דיקי", הנשיא שפחד ממנו כל כך.

באחד מספריו האחרונים, “Hey, Rube: Blood Sport, the Bush Doctrine and the Downward Spiral of Dumbness” – אסופת טורים על ספורט, המקום שבו הוא התחיל והמקום שבו הוא סיים – אפשר למצוא את תומפסון במסכת הנביא האהובה שלו. את כל השנאה שרחש לאביו של ג'ורג' בוש הוא טוען ויורה עם עוד יותר חומצה בפניו של בנו, מקלל את המלחמה הטריה בעירק, כותב בספרו האחרון "ממלכת הפחד" - "הפכנו למפלצת נאצית בעיני כל העולם, אומה של בריונים וממזרים שמעדיפים להרוג מאשר לחיות בשקט. אנחנו לא סתם זונות של כוח ונפט, אלא זונות רצחניות עם שנאה ופחד בלב. אנחנו חלאות אדם, וכך תשפוט אותנו ההיסטוריה... מי מצביע עבור החארות השקרנים האלה? מי מאיתנו גאה ושמח בדם של חפים מפשע על הידיים שלנו?... הגזענים וסוחרי השנאה שביננו, הם הקו קלוקס קלאן. אני משתין במורד הגרון של הנאצים האלה. אני זקן מדי בשביל שיהיה לי אכפת אם הם אוהבים את זה או לא. שילכו להזדיין.”

שמישהו יביא לו קצת אסיד

אני מנסה לחשוב על האנטר תומפסון חס על עצמו ב-20 בפברואר, 2005. בוחן מבעד למשקפי השמש את אובמה שמחייך ומדבר על תקווה. ברור שהיה להם משהו במשותף – שניהם אהבו בשעתם גראס וקוקאין, רק שתומפסון אף פעם לא ויתר על האהבות האלה. והם גם אוהבים את דילן. וברור לי שהוא היה שואג בצחוק ובתיעוב בפרצוף של שרה פיילין עם הבת המסכנה שלה שצריכה בגיל 17 ללדת ילד למען הקמפיין של הרפובליקנים, והוא בטח היה ממציא איזשהו סיפור משפיל במיוחד על למה מק'קיין לא יכול להרים את הידיים מעבר לגובה הכתפיים. הוא היה מתעלם מהיללות של הצהובונים על כוכבנית כזאת או כוכבנית אחרת, אלא אם היה לו משהו ארסי במיוחד להגיד, והוא היה צוחק עליי שטורח לכתוב סוג של הספד לגופה בת חמש שנים של הבן אדם שהכי שנא הספדים.

הוא היה צוחק על הבלוגרים האידיוטים, על פרצוף העצירות המוטרד של אל גור עם תחזית מזג האוויר על מסך גדול מאחוריו, יורק על התקיפה של אובמה באפגניסטן, אסור לסמוך על פוליטיקאי, הוא תכף מקיא על כולנו, שמישהו יביא לו קצת אסיד או מסקאלין או משהו, הוא כבר היה מסדר לכולנו את הראש, רק שזה אף פעם לא היה בזין שלו. אז הוא פוצץ לעצמו את המוח ב-20 בפברואר 2005. לפעמים גבר צריך לעשות מה גבר צריך לעשות. פאק, סליחה על הקלישאה.