ג'יי די סאלינג'ר הלך לעולמו

הסופר האמריקני הנודע, ג'יי די (ג'רום דיוויד) סאלינג'ר, הלך אתמול לעולמו בגיל 91. הידיעה על מות הסופר, שחי בבידוד יחסי (מבחירה) מאז 1980, נמסרה היום (חמישי) לתקשורת על ידי בנו. למרות ששמו מקושר אצל רוב הקוראים באופן אוטומטי לרומן האגדי והמכונן "התפסן בשדה השיפון", אותו כתב ב-1951 (וביסס אותו על סיפור קצר מוקדם שלו, "The Slight Rebellion of Madison"), רוב יצירתו של סאלינג'ר נכתבה דווקא בטונים אחרים, ועוסקת כמעט כולה בקורותיה של משפחת גלאס - משפחה אמריקנית עשירה ומרובת ילדים, שרובם נחשבים למבריקים, איש-איש בתחומו.

סאלינג'ר נולד ב-1 בינואר, 1919, במנהטן שבניו יורק. בנעוריו שאף להיות שחקן והחליף מספר בתי ספר, אך רק כאשר למד כתיבה בקורס ערב באוניברסיטת קולומביה כשרונו נחשף בידי העיתונאי ווית' בארנט, שהפך למורה דרך עבור סאלינג'ר הצעיר. ב-1942, עם כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השניה, סאלינג'ר גויס והשתתף בפלישה לנורמנדי. לאחר סוף המלחמה הוא בילה מספר שבועות בבית החולים, לוקה בהלם קרב קל. חוויותיו של סאלינג'ר בצבא התגלגלו מאוחר יותר לקווים וטונים ביצירותיו, בין השאר בסיפור הקצרים "לאזמה, באהבה ובזוהמה" ו"יום מושלם לדגי בננה".

כאשר הוציא את "התפסן בשדה השיפון", הוא זכה רק להצלחה פושרת ודבר לא יכול היה לנבא את עתיד הספר כרומן קאלט למתבגרים. דמותו המהורהרת והדו-קוטבית של הולדן קולפילד, עם השפה הגסה לפרקים, האינטלקט החריף והבוז המוחלט לכל הממוסד אמנם נדמה כאילו נתפרה לממדי ארכיטיפ של אאוטסיידרים, אבל "התפסן" זכה במעמד זה רק בסוף שנות החמישים. "התפסן" זכה לתגובות מכאן ומכאן: הוא גם נאסר להחזקה בספריות בתי ספר וגם נכנס לתוכניות הלימודים, אך כל הנסיונות לצנזר אותו בסופו של דבר כשלו והוא הוכר כיצירת מופת וכאחד מהרומנים המשמעותיים ביותר של המאה העשרים.

ככל שהפרסום של "התפסן" התגבר, סאלינג'ר העדיף לפרוש מהחיים הציבוריים. ב-1953 הוא עבר לעיירה קורניש, ניו המפשייר, בה התגורר עד יומו האחרון, ובאותה שנה פרסם את הקובץ "תשעה סיפורים". ב-1961 הוא פרסם את הנובלה "פראני וזואי", בה הופיעו שני האחים הצעירים של משפחת גלאס, המתמודדים עם העולם החיצוני ועם התאבדותו של אחיהם הבכור סימור (אירוע המפורט ב"יום מושלם לדגי בננה", שנכלל ב"תשעה סיפורים"). ב-1963 הוא פרסם עוד נובלה שעסקה בקורות המשפחה, "הרימו את קורת הגג, נגרים". זה היה פרסומו האחרון: על אף שבראיון נדיר, ב-1974, עבור ה"ניו יורק מגזין", סאלינג'ר אמר שהוא סיים עוד שני רומנים, הוא הוסיף ואמר "אני אוהב לכתוב. אבל אני כותב רק בשביל עצמי".

סאלינג'ר המשיך לחמוק מעין הציבור ורק לעיתים שמו עלה לכותרות, בדרך כלל בהקשר של שערורייה קטנה כזו או אחרת: ב-1986 הוא תבע לדין את הסופר הבריטי איאן המילטון עת שמע שזה מתכנן לפרסם עליו ביוגרפיה. ב-1998 עורכי הדין של סאלינג'ר ניסו למנוע את הקרנת "פארי", סרטו של הבמאי האיראני דריוש מהרג'ואי, שהתבסס על "פראני וזואי".

למרות שפרסם רק ספרים מעטים (על אף שדבר זה אולי תרם למיתוס שנרקם סביבו), סאלינג'ר הפך להשראה לדורות של יוצרים. הבמאי ווס אנדרסון הושפע בסרטו המוכר ביותר, "משפחת טננבאום", ממשפחת גלאס של סאלינג'ר; הסופר היפני הרוקי מורקמי מרבה לאזכר את סאלינג'ר בספריו, בעיקר ב"קפקא על החוף"; גם ג'ונתן ספרן פויר ("הכל מואר"), סטיבן צ'ובסקי ואחרים העלו את שמו כאשר נשאלו על הסופרים שהשפיעו עליהם.