"נטול ערך וסתמי"

העיתונאי יוסי קליין כתב פעם שבכדי להגדיר משהו כתופעה התקשורת אינה זקוקה להנמקות, היא רק זקוקה למקרה שקרה יותר מפעמיים ומישהו שיודע לנסח כותרת. לכן, לרגל סוף העשור, במקום לנסות לסכם את התופעות הספרותיות בעצמנו, פנינו לארבע דמויות שהיו דומיננטיות – איש איש בתחומו בנעשה בספרות וסביבה בעשור האחרון וביקשנו מהם שיצביעו על מה שלדעתם היא תופעת העשור בתחומם.

אסף גברון: "התעלמותם של סופרים ישראליים מהאינתיפאדה השניה"

"אני לא כל כך מאמין ב"תופעות", וגם לא ביכולתו של אדם בודד לזהות אותן מהזווית הצרה שלו, ובמיוחד בעולם רחב ומגוון ואישי כמו ספרות. אבל נקודה אחת שהייתי שם עליה את האצבע היא התעלמותם של סופרים ישראליים מהאינתיפאדה השנייה ומסכסוך הישראלי-פלסטיני בעשור הזה. זה בולט במיוחד לנוכח טרנד מסוים בספרות העולמית לעסוק ב-9/11 ובהשלכות שלו, במידה כזו שהמושג "ספרות פוסט-9/11" הפך כבר לשגור.

בעשורים קודמים נכתב על הכיבוש – גם רומנים וגם עיון, משלישיית עוז, יהושע וגרוסמן, ועד פחות מוכרים כמו "אותיות השמש, אותיות הירח" המצוין של איתמר לוי. אבל בעשור הזה, שהאינתיפאדה בתחילתו עיצבה את דמותו ואת חיינו בו לא פחות מ-9/11 בשאר העולם - כמעט כלום. אפילו כשיהושע ניסה לכתוב רומן על נפגעת פיגוע ("שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"), יצא לו בסוף רומן על העלייה הרוסית".

גברון הוא סופר ("תנין פיגוע"), מתרגם ומוזיקאי ("הפה והטלפיים").

שרי גוטמן, עורכת ומו"ל: "החזרה לקלאסיקות - געגוע לספרים 'גדולים'"

"בניגוד לשנות התשעים, שבהן התאפיינה הספרות העברית בכתיבה שקיבלה את הכינוי "שפה רזה" ושתכניה עסקו בעיקר בכאן ועכשיו (הנציגים הבולטים של אותו עשור הם אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת), הרי שהעשור הראשון של שנות האלפיים מתאפיין, לדעתי, בחזרה לשפה עשירה, רוויות שכבות לשוניות ודימויים.

זוהי המגמה הבולטת ביותר, לדעתי, והיא מתיישבת היטב יחד עם המגמה שרווחת כיום בתחום התרגום בארץ - החזרה למדף הקלאסיקות הוותיקות. מגמות אלה מוכיחות אולי שבעשור הזה כולנו חווים סוג של געגוע לספרים "גדולים", שמאפשרים לנו לשקוע למשך זמן רב בעולמות אחרים".

גוטמן היא בעלת הוצאת הספרים "אחוזת בית" והעורכת הראשית שלה.

מאיה בז'רנו, משוררת: "חוסר בקריטריונים מוגדרים ותובעניים של איכות"

"השירה העברית בעשור האחרון איבדה את המרכז המודרניסטי הגדול שהיה נוכח בה במשך חמישים שנה ואשר התגלם בכתבי העת 'עכשיו' ו'סימן קריאה', וזכתה בריבוי, פיזור ובשפע יצירתי, עם כתבי עת חדשים: "קשת החדשה", "מטעם", "הו", "מעין" ו"אורות", לצד "משיב הרוח" "עמדה" ו"הליקון" שפעלו עוד לפני 2000. כמו כן, התבססה הוצאת "קשב לשירה", והחלה לפעול הוצאת 'פלונית' לשירה חדשה. היה בכל זה מענה לחסר כלשהו שנוצר בשנים אלו וטוב שהם נפתחו והם קיימים.

מחוץ להם, השירה נכתבת ומתפרסמת באינטרנט באתרים ובבלוגים באפן לא מבוקר חופשי, ולא פעם נטול ערך וסתמי. השפע הזה הוא סימפטום לעידן הפוסטמודרניסטי חסר ההירארכיה והמרכז, חסר קריטריונים מוגדרים ותובעניים של איכות צורנית תוכן ואמירה. יש בזה פתיחות מרווחת וסיפוקים מיידיים לכותבי שירה יותר מאשר משוררים של ממש. קלות הכתיבה והפרסום מובנים אבל מזיקים לכוחה של השירה הטובה".

במקביל, מלבד "הארץ", העיתונים הפסיקו לפרסם שירה מזמן. מצב זה יצר מחנק ותסכול בקרב משוררים צעירים שלא מצאו ערוצים נאותים לפרסום יצירותיהם."

דרור משעני, חוקר ספרות: "עשור נטול מהפכות ומיעוט בחקר הספרות העברית"

"נדמה לי שהעשור האחרון במחקר הספרות העברית מתאפיין בעיקר בהמשכיות – זה לא היה עשור של מהפכות, כמו העשור שקדם לו, שבו נולדו כמה מגמות מחקריות חדשות שהיו בבחינת ניסיון לשנות פרדיגמה, אלא עשור שבו כיוונים מחקריים שנולדו בעשור הקודם התפתחו ושוכללו וצברו מלאות, אבל צריך לומר שלעתים גם שוכפלו בצורות משעממות ולא-מחדשות.

אחת המגמות המעניינות היא הרחבת הפריזמה שממנה מתבוננים חלק מהחוקרים במה שמכונה "הספרות העברית החדשה", רבים מהם זונחים את ההגדרה הצרה של ספרות חילונית שנכתבת בעברית מאז המאה ה-19 וקוראים אותה בתוך מסגרות-הקשר חדשות, כלומר כחלק מ"ספרות יהודית" (למשל דן מירון, בספרו "הרפיה לצורך נגיעה"), או בסמוך לספרות שנכתבה בלשונות יהודיות שאינן עברית (ראו העניין הגובר ביידיש, בלאדינו), או בסמוך וכחלק ממסורות ספרותיות לא-חילוניות (כגון הפיוט).

חוץ מזה, גם בעשור האחרון נדמה שמחקר הספרות הלך והתרחק משדה הספרות העכשווי, מ"שוק הספרים". המחקרים העוסקים במצבה של הספרות הישראלית הנכתבת כיום מעטים יחסית, ולמרות שחלק מן החוקרים גם מעורבים ב"שוק הספרים" כעורכים, מו"לים וכו', התרומה המחקרית להבנת מצבו של שוק הספרים הישראלי והשפעתו על הספרות, דלה מאוד".

משעני הוא חוקר ספרות, עורך ומתרגם.