העוז לסרב

הסופרת הגרמניה-רומניה הרטה מולר הצטרפה היום למועדון היוקרתי של זוכי פרס נובל לספרות - אבל נותרה מחוץ למועדון המצומצם עוד יותר של זוכי הפרס שסירבו לקבל אותו, חלקם מתוך רצון חופשי, חלקם, מתוך "רצון" מסוג אחר.

הסיפור הדרמטי מכולם נסוב סביב הרומן הנודע "דוקטור ז'יוואגו" שזיכה את יוצרו, הסופר הרוסי בוריס לאונידוביץ' פסטרנק, בפרס נובל לספרות לשנת 1958. הזכייה בפרס כנראה לא עשתה רושם על השלטון הסובייטי, שאסר על פרסום הספר בברית המועצות. הרומן, סיפור אהבה טרגי על רקע המולת המהפכה הבולשביקית ברוסיה, הוכרז כ"אנטי-סובייטי" ובאותה שנה בה הוכרז פסטרנק כחתן הפרס הוא הוצא מאיגוד הסופרים של ברית המועצות, ולפיכך נאלץ לוותר על הפרס שהוגדר על ידי השלטונות כ"פרס ריאקציונרי בורגני". עם הוודע דבר זכייתו שיגר פסטרנק מברק לאקדמיה השבדית: "תודה עצומה, נרגש, גאה, נדהם, נבוך". אולם ארבעה ימים לאחר מכן הגיע מברק נוסף: "בהתחשב במשמעות הניתנת לפרס הזה בחברה אליה אני שייך, אני חייב לסרב לקבלו".

מזימות בינלאומיות

כיום קיימת סברה כי פסטרנק קיבל את הפרס הודות להתערבות השירות החשאי של ארצות הברית, שביקשו להביך את ברית המועצות כחלק מהמלחמה הקרה. על אף שהספר תורגם לשפות רבות ונחשב ליצירת מופת בספרות המערב, הוא לא ראה אור במדינת המקור שלו עד שנת 1988, כמעט 30 שנה לאחר מותו של המחבר. בשנת השלושים למותו קיבל בשמו בנו את הפרס ואמר כי לאביו לא היה מושג לגבי האינטרסים של ה-CIA בספר. "הוא מעולם לא ציפה לקבל את הפרס. למרבה הצער זה הביא עליו הרבה צער וסבל".

בשנת 1970 השלטונות הסובייטים עשו תרגיל דומה כשהפרס הוענק לסופר הרוסי אלכסנדר סולז'ניצין, שהרבה לתאר את חייהם של האסירים במחנות הכפייה בסיביר. בקרמלין אסרו עליו להגיע לסטוקהולם על מנת לקבל את הפרס, וסולז'ניצין לא רצה לקחת את הסיכון ביציאה מהמדינה מתוך חשש שלא יורשה לחזור. לאחר שהשבדים סירבו לבקשתו לקבל את הפרס בשגרירות שבדיה ברוסיה, ראה זאת סולז'ניצין כעלבון וכ"עלבון לפרס הנובל עצמו" כדבריו, וסירב לקבל את הפרס בכלל. בסופו של דבר הסופר כן קיבל את הפרס, כשבשנת 1974 הוא בין כה וכה הוגלה למערב גרמניה ואזרחותו הסובייטית נשללה ממנו, צעד שגרם לקהילה הבינלאומית לגנות את המשטר הסובייטי. לאחר הגלייתו חיבקה אותו הקהילה המערבית. הוא התגורר בציריך שבשווייץ ולאחר מכן בוורמונט שבארצות הברית, בשנת 1990 הושבה לו אזרחותו הסובייטית וארבע שנים לאחר מכן הוא שב לרוסיה.

לסופרים שברית המועצות חפצה ביקרם דווקא כן הותר לקבל את הפרס המשוקץ: הסופר הקומוניסט הנאמן מיכאיל שולוחוב זכה בפרס בשנת 1965 - לפי שמועות עיקשות, במסגרת הסכם הפסקת אש סודי בין ברית המועצות ושבדיה. כשנודע לשולחוב שהוא חתן פרס נובל לספרות כאזרח מצטיין, הוא שיגר מייד שאילתה לפוליטביורו של המפלגה בשאלה האם מן הראוי שילך לקבל את הפרס, שכאמור הוגדר רק כמה שנים לכפני כן כ"פרס ריאקציונרי בורגני", והפלא ופלא - הוא קיבל אישור שהפעם "זה בסדר".

החרטות של סארטר

בשנת 1964 הוחלט להעניק את פרס נובל לספרות לאיש הרוח והיוצר הצרפתי ז'אן-פול סארטר, "בעבור עבודתו העשירה ברעיונות ורוח של חופש במסע למציאת האמת, שהשפיעה באופן מרחיק לכת על תקופתנו". מספר ימים קודם לכן, לאחר שנודע לסארטר כי הוא מופיע ברשימת המועמדים לפרס, הוא שלח מכתב לאקדמיה בו ביקש להסיר את שמו מרשימת המועמדים והודיע כי אם הוא יזכה, הוא לא יכיר בזכיה. אולם המכתב לא הגיע ליעדו וכאמור, סארטר הוכרז כחתן הפרס. יום למחרת פרסם סארטר הודעה המפרטת את סיבות סירובו לקבל את הפרס בה נאמר כי אסור לסופר לאפשר להפוך אותו למוסד, אפילו אם זה מתבצע במסגרת מכובדת ביותר. "זה לא אותו דבר אם אני חותם ז'אן פול סארטר או אם אני חותם ז'אן פול סארטר, חתן פרס נובל" הוא אמר. אך כנראה שיותר מכל סארטר, שהיה קומוניסט אדוק, לא רצה לנקוט עמדה במלחמת "המערב מול המזרח" בקבלת פרס ממוסד המזוהה באופן מוחלט כל כך עם מערב אירופה.

אולם כנראה שעם הגיל משתנה גם האידיאולוגיה וכעשר שנים מאוחר יותר, כפי שמגלה האוטוביוגרפיה שכתב אחד מחברי ועדת פרס נובל לארס גילנסטן, הסופר הצרפתי שלח מכתב לוועדה בשנת 1975 בו כתב כי הוא שינה את דעתו, לפחות לגבי קבלת הכסף. אך עבור סארטר זה כבר היה מאוחר מדי - הועדה דחתה את בקשתו והצהירה כי הכסף הושקע מחדש בקרן.

דווקא במקרה של המשורר השבדי ריק אקסל קרלפלט, ועדת הפרס דווקא כן אישרה חרטות. המשורר ויתר על הפרס בשנת 1918, שכן הוא עצמו כיהן באותן שנים כמזכיר ועדת הפרס ובצדק לא רצה לתת לפדיחה דוגמת פרס ספיר להתרחש בשבדיה. אולם השבדים לא ויתרו, וכשהלך לעולמו בשנת 1931 הכריזו עליו כחתן פרס נובל לאותה שנה.