עמוס קינן הלך לעולמו

(32 שניות)

פסקה חדשה

פסקה חדשה

העיר כבר נגמרה: עמית קלינג נפרד מעמוס קינן

בגיל 82, הלך הערב לעולמו הסופר, המחזאי, העיתונאי והאמן עמוס קינן. כפי הנראה, סיבת המוות היא מחלת השטיון ממנה סבל בשנים האחרונות. הלוויתו תתקיים ביום חמישי בקיבוץ עינת, בשעה 18:00.

שרת התרבות לימור לבנת פרסמה הספד קצר לאחר היוודע דבר מותו: "קינן היה סופר, אמן ופובליציסט חשוב, שהשאיר חותם משמעותי בתרבות הישראלית. סיפור חייו שזור כחוט השני בתולדותיה של מדינת ישראל. אישיותו ויצירתו הרב גונית יחסרו בנוף התרבותי".

"הדרך לעין חרוד": שבע שפות ועיבוד קולנועי

עמוס קינן נולד ב-1927 בת"א תחת השם עמוס לוין, להורים חילוניים בעלי רקע סוציאליסטי. בצעירותו הצטרף קינן לארגון המחתרת לח"י, ובמלחמת העצמאות הוא לחם בחטיבה 8 תחת פיקודו של יצחק שדה ונפצע בקרב דיר יאסין. בהמשך דרכו למד קינן תנ"ך באוניברסיטה העברית. קינן היה בעלה של חוקרת הספרות נורית גרץ, ואביהן של הזמרת רונה קינן ושל העיתונאית שלומציון קינן.

קינן כתב ספרים רבים, ביניהם "הדלת הכחולה", "מתחת לפרחים" וספר השירה "קץ עידן הזוחלים", ותרגם מספר ספרים, ביניהם "החייל האמיץ שווייק". ספרו הידוע ביותר שפורסם בשנת 1984, הרומן הדיסטופי "הדרך לעין חרוד" המתאר את מדינת ישראל תחת שליטת חונטה צבאית, תורגם לשבע שפות ואף זכה לעיבוד קולנועי הוליוודי. ספרו האחרון, "הבריחה אל הכלא", יצא ב-2003. בנוסף, פרסם קינן טורים סאטיריים וטורי דעה רבים בכלי תקשורת שונים, ביניהם "הארץ" "ידיעות אחרונות", ו"העולם הזה", כמו גם סדרת טורים שפורסמו ב-nana10 ב-2004. פרקים מטורו הסאטירי פורץ הדרך "עוזי ושות'" שפורסם ב"הארץ" בשנים 1950-1952, קובצו בשני ספרים. קינן זכה לשורה של פרסים על עבודותיו, ביניהם פרס מועצת הקולנוע הישראלית (1970), תואר כבוד של משרד התרבות הצרפתי (1975) ופרס ברנר (1998).

מכנען לפריז ובחזרה

עמוס קינן נמנה על הבולטים שבחבריי התנועה התרבותית "הכנענים" שדגלה במדינה עברית המשתלבת במרחב השמי, לצד דמויות כגון המשורר יונתן רטוש (שהביא אותו לתנועה), הפסל יצחק דנציגר והסופר בנימין תמוז, ונתן לה ביטוי בולט בספרו "שושנת יריחו - ארץ ישראל: סביבה, זהות, תרבות". קינן היה מאנשי הרוח הראשונים שיצאו נגד הכיבוש הישראלי ביהודה ושומרון ופעלו למען שלום ישראלי-פלסטיני, ואריק שרון, כאשר הקים את מפלגת שלומציון ב-1977, לקח את השם משמו של בתו הבכורה של קינן..

בשנת 1954 עקר קינן לפריז לאחר שנחשד במעורבות בהטלת פצצה על ביתו של שר התחבורה דאז, צבי דוד פנקס. קינן זוכה מאשמה בבית המשפט, אך עבודתו בעיתון הארץ הופסקה בעקבות הפרשה. בין השנים 1954 ו-1962 התגורר קינן בפריז, עסק בפיסול, בכתיבה עיתונאית ובכתיבת מחזות, עליהם נמנו "הדינוזארים", "האריה" ו"הבלון". כמה מהמחזות הוצגו באירופה במהלך התקופה. ב-1962 חזר לישראל והמשיך לעסוק בפעילות תרבותית, שכללה את בימוי את הסרט "כמה זה נפלא", כתיבת פזמונים לגשש החיוור, לחלונות הגבוהים ולאמנים נוספים וכתיבת התסריט לסרט "חור בלבנה" של אורי זוהר. קינן הציג פסלים בגלריות ומוזיאונים רבים ברחבי הארץ, ואף אצר את המוזיאון הפתוח בתפן בשנות השמונים.

וידאו: רונה קינן מדברת על מחלת אביה
לטוריו של עמוס קינן ב-nana10

"הוא היה גאון אוניברסלי, איש רנסנס"

איש הרוח והעיתונאי אורי אבנרי סיפר ל-nana10 על היכרותו עם קינן: "עמוס האמין בשותפות עמוקה בין ישראלים לפלסטינים. במרכז הווייתו של קינן עמדה הארץ - ארץ ישראל ופלסטין. הוא האמין שקיימת ברית מהותית בינינו ובין הפלסטינים, ששני העמים ששייכים לארץ ושהארץ שייכת להם. הוא האמין שאנחנו אומה עברית חדשה, ושאנחנו יוצרים תרבות עברית חדשה - עברית ולא יהודית או ישראלית, תרבות של אומה שקמה ונולדה בארץ הזאת, שהיא בת הארץ, ועל כן לא שייכת לאירופה, לא שייכת לארה"ב, שייכת הנה למרחב הזה, ולכן היא בעלת ברית טבעית של כל עמי המרחב הזה. זה היה יסוד תפיסתו.

מכיוון שהוא האמין שהקמנו פה אומה חדשה, הוא השתתף ביצירת השפה של האומה הזאת. זאת לא היתה העברית של המשנה והתלמוד ולא העברית של עגנון, אלא עברית צברית, מדוברת, עברית נכונה ותקנית, מדויקת, אבל מקומית. הוא השתתף ביצירת העברית הזאת בכל יצירותיו, הכל מראשית הקריירה כבעל הטור "עוזי ושות'" בהארץ, דרך הקטעים הנהדרים שהוא כתב ב"העולם הזה", ועד המחזות והספרים שלו. חבל לי שהוא לא הגיע למה שקיוויתי שיגיע – שיכתוב את הרומן הישראלי העברי הגדול, שעדיין לא נכתב, וזה קרה אולי מפני שהוא התפזר ביותר מדי שטחים – עם עיתונאי, גם סופר, גם משורר, גם פסל, גם צייר, גם גנן, גם טבח. הוא היה גאון אוניברסלי כזה, איש רנסנס".